כמו מגלה הארצות הפורטוגלי ברתולומיאו דיאז,
הגעתי ל"כף התקווה הטובה".
שם האויר הולנדי, השמים בריטיים, היין צרפתי,
אבל העבדות מהודו מדגסקר ודרום מזרח אסיה,
והחמלה רק שלי לבדי.
וברחוב צחנת שרשי האפרטהייד המרקיבים.

עצמתי עיני, והייתי כאחד הכורים.
ואני בדרכי להר הטבלה, אל מצודת התקווה הטובה,
פסעתי ועיניי מושפלות, שקוע בשרעפים.
פתאום עמדתי מלכת, רגלי נטועות בקרקע, ממאנות לנוע.
ועיני נמשכו בכוח אדיר אל אבן אחת לצד הדרך.
והרי אלפים כבר פסעו עברו כאן בשביל, איש לא עצר.

הרמתי האבן וידי להטה, הבטתי בה ולא ראיתי דבר.
הפכתי אותה בכפי ועיניי סונוורו.
אשנב אור סימא את עיניי, כמו מבקש שאביט בו פנימה.
קרבתי האבן, אל תוכה הבטתי, ועולם נפלא לי נגלה.
ארמונות פאר בוהקים בלבנם, יערות מוריקים בעלווה כהה, גנים
פורחים בשלל צבעים.
והייתי שבוי בקסמה.

ופקחתי עיניי, והייתי כאחד האדם.
אז ידעתי, לא לי היא האבן, איני הזכאי איתי לשאתה,
עד יבוא האיש התמים האמיץ, שעינו לא כהה,
וליבו בו נכון, ורוחו לעתיד, וכוחו לו רב.
עוד יבוא זה האיש ויפסע בה בדרך, יראה את האבן,
וישאנה אל בין ידיו, יאמצה אל ליבו, ויחד ימריאו.

הנחתי האבן במקום בו המתינה,
צופיה על אם הדרך, ממתינה לבאות.
והפכתי פני חזרתי לעיר,
אל העולם הרע האכזר,
בלי ארמון ובלי יער בלי גן.
חזרתי ממסעותי.