הם חושבים שאני לא מגיב, אני שומע במעומעם את הד"ר מכריז שיש
סימני חיים חיוניים אבל אני לא יכול באמת לשמוע. תראו הוא אומר
לאבא ואמא, הוא כרגע מונע ע"י רפלקסים, הזמן שלו איתנו קצוב.
אמא בוכה ולא מבינה איך זה קרה לה. הרי רק בחודש שעבר ישבנו
לשוחח על הבחורה החדשה שהכרתי באוניברסיטה ואני זוכר את הבעת
פניה המופתעת כשאמרתי לה שהיא המרצה שלי. חבל שאני לא יכול
לשחזר את הבעת הפנים שלה, אבל לצמחים קשה לזוז ועוד יותר קשה
להביע רגשות של אחרים.

קראו לי יוסי, בחור מאוד חברותי כך מאיה אמרה, אחד כזה עם
נוכחות. כששאלו אותי לא פעם בדייטים (אליהם הייתי מרבה לצאת)
איך אני מגדיר את עצמי תמיד עניתי "לא יעיד הנחתום על עיסתו".
ותמיד איכשהו יצא שראיתי ידידה או חבר באותו הרגע בדיוק, כששאל
למעשיי הסברתי שאני בדייט וכל פעם, בחיי אני נשבע שתמיד! בלי
שתכננתי מראש נהג החבר או הידידה לשבח ולהלל אותי בפני הבחורה,
הם הסבירו לה איזו מציאה היא תפסה. ככה שבעצם לא נותר לי הרבה
מה לעשות בדייט חוץ מלבחור איפה לסיים אותו, אצלי או אצלה. וכך
המשיכו חיי לזרום, הסביבה מרימה גבה לנוכחותי ולעובדה שאני לא
זקוק למנוחה, נשאלתי לא פעם מאיפה יש לי כוח להתרוצץ כל הזמן
וההסבר שלי תמיד היה ששינה זה לאנשים חסרי חיים ושאני מקדיש
לתחביב הזה שעתיים ביום.

אבל כל זה לא רלוונטי היום. צמחים אף פעם לא מתעוררים והשינה
הופכת עבורם לחיים.

באחד הבילויים שלי (אחד מני רבים כמובן, הרי תמיד הוזמנתי לכל
פתיחה או מסיבה נחשבת) קלטתי בזווית העין את מאיה. היא נחשבת
אצלנו בחוג לעילוי, דוקטור צעירה, מבריקה, סקסית והכי חשוב
גרושה. אחת כזאת שהיית מפנטז שתזמין אותך לדון איתה על השיעור
האחרון עד השעות הקטנות של הלילה אצלה בבית.
מיכאל תמיד אמר שאני חוצפן מטבעי, חסר גבולות לפעמים ושדברים
שנראים בלתי אפשריים עבור אחרים תמיד נחשבו כדרך הרגילה ואפילו
מוסכמה אצלי. ובכלל , תמיד טען שיש לי ביצי ברזל, והנה סוף כל
סוף נפלה בחלקי הזדמנות לאשש את הטענה שלו. הרי מי כמוני יודע
כמה אהבתי אתגרים. ניגשתי אל מאיה שישבה בפינה של הפאב עם חברה
והצגתי את עצמי. אמרתי לה שאני לוקח קורס אצלה וששמי יוסי, רבה
הייתה הפתעתי כשענתה לי "אני יודעת מי אתה, יוסי", בהחלט מוזר
בהתחשב בכך שלא הרביתי לפקוד את כיתתה, ומוזר עוד יותר מכיוון
שלא דיברתי איתה מעולם בשיעור. הזמנתי את עצמי לשבת, לא נראה
שהיא התנגדה במיוחד, הופתעה כן אבל התנגדה בטוח לא. השיחה
בינינו קלחה וזרמה לה, מיכאל נותר המום בצד והחליט לא להפריע
לנו, הלך והתיישב על הבאר, כנראה עם כוס גלינפידיך, המשקה
האהוב עליו. בשלב מסוים אפילו שכחנו אני ומאיה מנוכחות חברתה,
כנראה שהחברה נעלבה והלכה מכיוון ששעתיים לאחר שהתיישבתי מצאנו
עצמנו מדברים אחד לשנייה בלי החברה.

תראי, הסיכוי שלו לחזור לחיות בצורה נורמאלית די קלוש, אפסי
אפילו. מצמצתי בעיניי לאות הזדהות עם הדוקטור. אבא פירש את
המצמוץ כניסיון ליצירת תקשורת ובנה הרים וגבעות על כך שאחזור
להיות אותו יוסי של פעם ואף טען כי הנה אני מראה סימני
התאוששות, אבל בינינו, זאת לא הפעם הראשונה שאבא לא מפרש נכון
את התקשורת בינינו.

אני ומאיה נפרדנו לשלום על מפתנו של הפאב, לא לפני שנתנה לי את
מספר הפלאפון שלה והפצירה בי לעשות בו שימוש אם תתעורר אצלי
בעיה בקורס או אם סתם בא לי להתדיין איתה. בורכתי בשמיעה
סלקטיבית למזלי והבנתי שהיא רוצה קצת יותר מזה כנראה. למחרת
התקיים שיעור של מאיה ולראשונה מצאתי עצמי יושב בשורות הקדמיות
כמו כל סטודנט חרשן. וויתרתי על התענוג של לשבת מאחורה, בלתי
נראה לעיניה של מאיה. שני שמאוהבת בי כנראה עוד משנה א' לא כל
כך הבינה לפשר מעשיי וביטלתי אותה בתואנה שקראתי בסילבוס שיש
היום שיעור מעניין במיוחד. נראה לי שהיא הופתעה יותר מכך שאני
יודע מה זה סילבוס מאשר מהעובדה שפקדתי את השיעור. מאיה ואני
פלרטטנו כל השיעור במשחקי עיניים משעשעים כאשר נדמה היה לי
שהיא מצליחה לקלוט שאני מתרכז יותר במחשוף הנדיב שלה ופחות
מתעניין במצגת על הקיר.
בסוף השיעור ניגשתי אליה בתמימות כביכול כשבפי שאלה לא
רלוונטית כל כך על החומר הנלמד. אני, שלא מופתע בקלות זועזעתי
כמעט מהתשובה שלה: "תבוא בערב אליי הביתה ונדון בשאילתא שלך
יחדיו". מזל שהייתי לבדי שם אחרת היו שומעים אותי מזמזם
בטיפשות את משינה: "טשרניחובסקי 6 שעה 5 תבוא לבד", הרגשתי
כאילו אני משתתף בסרט או אפילו דמות משיר אהבה, הרגשתי כמעט
מאושר אפילו.

תקשיבו, וגם אם יוסי יחזור להכרה מלאה, השיקום כל כך ארוך,
המון זמן יעבור עד שתזהו את הילד הזה בתור הבן שלכם. הזזתי קצת
את האצבעות כמחאה, אף אחד לא שם לב אבל זה לא ממש חדש לי, אני
רגיל שהם לא שמים לב. אמא המשיכה למרר בבכי, אני לא חושב שכאב
לי עליה בכלל. צמחים כידוע לא מרגישים ולא כואבים.

באותו ערב התקשרתי למאיה, היא אמרה לי שכדאי לי לבוא ב-20:00
בערך מכיוון שבשעה זאת היא בדיוק תסיים לבשל ובכלל העוף בדבש
שלה, שמו נישא למרחקים בפיהם של גברים שבורי לב. מוזר שהיא
ציינה את זה, אני למרות ביצי הפלדה שלי לא הייתי מעלה על הדעת
להזמין את עצמי לארוחת ערב אצל המרצה הכי פצצה באוניברסיטה.
הגעתי אליה כששיר בלבבי, "הרצל 26 שעה 20:00 תבוא לבד", לא
מתחרז כמו משינה אבל מספיק מתחרז בשבילי. היא פתחה את הדלת
בחלוק סאטן בצבע ארגמן, מי בכלל ידע על נפלאות הצבע הזה ארגמן,
או על הטקסטורה הזאת של הסאטן, בטח לא אני. אבל אחרי הערב הזה
אימצתי אותם כבד וצבע האהובים עלי, הבנתי או יותר נכון קיוויתי
שבערב לא נספיק ללמוד.
העוף היה נהדר, כמו שהבטיחה, והקינוח, ובכן הקינוח...

"דוקטור, כל סכום שתנקוב שווה פחות מהחיים של הבן שלי, תסתכל
עליו, הוא נראה קטטוני כמעט". כן, זה דבר די נפוץ אצלם אמר
הדוקטור, בדרך כלל הם נשארים תקועים בשלב הזה הרבה זמן, אבל יש
תרופות את יודעת. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב", אני מכיר את הטון
הזה, הוא מבשר על כך שאמא עצבנית מאוד. "הבן שלי הוא לא שפן
ניסויים שלכם, אני לא מוכנה לנסות דברים שלא הוכחו כבטוחים".
הרגשתי כיצד הנשימה האחרונה שלי כמעט ונפחה את נשמתה האחרונה
שלה. שוב אמא והחוסר פלורליזם הזה, הכל חייב להיות בדרך שלה.
מאז ומעולם שיננה "it's my way or the high way".

שכבתי ליד מאיה, הדלקנו ג'ויינט שלאחר מעשה, כזה שעלול היה
לעלות לה במקום עבודתה. אבל לא נראה שאכפת לה כל כך ממקום
עבודתה לאחר האורגזמה הרביעית, נידמה לי שהיא אפילו שרבבה
לברכות ולתפילות שלה את ראש החוג שהוא כנראה אלוהים בשבילה.
עישנו את הג'ויינט באותה מהירות שעשינו סקס באותו ערב, לאט,
מתמשך, לא נגמר כמעט. יניקות ארוכות וארוטיות כמו הנשיקות שלה.

הגשמתי את עצמי, זה בטוח הפסגה תהיתי באלם קול. חזרתי הביתה
וברגע של טיפשות סיפרתי לאמא ששכבתי עם מאיה ושהיא מרצה בכירה
אצלנו. אמא הופתעה מאוד. "אבל אתה אפילו לא סטודנט סיננה לעברי
בפרצוף מודאג".

"תקשיב לי טוב טוב דוקטור, היה לי בן נורמאלי, קצת מופנם, שקט,
לא בעייתי. אף פעם לא מרד, לא הרים את הקול, לא התנהג מוזר,
לפחות בעיניי. פתאום הוא בא ומספר לי על איזו שני שמאוהבת בו,
איזה חבר הכי טוב בשם מיכאל שלא הכרתי מעולם והשיא היה כשסיפר
לי על מרצה בכירה שהוא התחיל איתה בפאב והוא אף פעם לא שתה
בירה שחורה, כמובן שאין מה לדבר על האוניברסיטה מכיוון שהוא
אפילו לא סטודנט. עכשיו תסביר לי איזה מן פסיכיאטר אתה שלא
מסוגל לנפק לי תשובה יותר ברורה מסכיזופרניה?"

היום אני צמח, בלי דמיון, בלי כל החברים שלי. מיכאל נשכח באותה
מהירות שהמצאתי אותו, שני היא סתם זיכרון בדוי נשכח. ומאיה...
מאיה ממשיכה להופיע בחלומות שלי, אמא עדיין מנסה לשלוט בה.
אני רוצה לחזור להיות כמו קודם, משוחרר וכמעט מאושר.
למה היא לא נותנת לי אפילו לחלום?