"אני צריכה שתנשק אותי" אמרתי לו בקול רועד.
הוא היה בהלם והביע זאת בשתיקה מוחלטת.
"שיר... מה קרה?" שאל בקול עדין.
"עזוב פשוט בוא. אני לא יכולה לדבר בטלפון אני פשוט אתחיל
לבכות".

ידעתי שאני הולכת להיות רעה. שאני הולכת לבגוד כמו שמעולם לא
עשיתי קודם לכן. רציתי שהוא ילמד לקח ובחרתי להתעלם תוך כדי כך
בכל הערכים שצברתי מאז נולדתי. החלטתי להכאיב לו במקום הנורא
ביותר. לפגוע בגאווה הזו שלו שלא מניחה לו לראות מי אני באמת.
לגרום לו לסבול על כל הדמעות האלה שזולגות פעם אחר פעם.
החלטתי להכאיב גם לעצמי. לגרום לעצמי להרגיש רעה, שנואה,
מכשפה.
להיות המניאקית הכי גדולה בעולם ורק כי אני שונאת אותו ומתחרטת
על היום שהכרנו.  

החלטנו להפגש בתל, קרוב לירושלים.
בלילה נורא מפחיד שם ובד"כ אין שם אף אחד. סתם גבעה גבוהה,
חשופה לכל גורם. החל מעטלף ועד לנרקומן ושיכור.
הוא הכיר היטב את המקום הסתבר. ובכלל, הוא תמיד היה ילד טבע
שכזה. הכיר את כל סוגי הפרחים, הפרפרים וידע לומר בדיוק למה
אור הירח נראה כך ולא אחרת.

ישבתי על שולחן הפיקניק הקטן שעמד שם. היחיד מסוגו במקום.
מישהו כנראה סחב אותו פעם מאיזשהו קמפין מקומי.
הוא עמד מאחורי וקרא בשמי. "שיר..?".
הסתובבתי אחורה ושוב החלו לזלוג הדמעות.
"למה את בוכה? את נורא מדאיגה שאת מתקשרת ככה באמצע הלילה...
מה נסגר איתך? הכל תקין?".
"נו מה אתה דפוק?" שאלתי. "זה הרי ברור שאני לא בסדר". עניתי
בחוצפה.
וזו היתה חוצפה אמיתית. הרי מה הוא אשם?
אני רבה עם חבר שלי, מתקשרת אליו כדי שיבוא לנחם כמו ביצ'ית
אמיתית. וכשהוא בא אני עוד מתעללת בו.
"שמע... ליאור... אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אני חייבת
לשכוח אותו... אני לא יודעת מה לעשות. אני חייבת...".
הוא התקרב אלי ונשק לי על המצח. הנשיקה הזו היתה כל כך מוזרה.
לא אהבתי אותו. מעולם לא הרגשתי משהו רציני אליו. הוא היה סתם
ידיד שהכרתי במכללה. חוץ מאיזשהו מתח מיני קטן, של ילדים בני
18, לא היה משהו באמת...  זה היה סתם. זה תמיד היה סתם.
השפתיים המחוספסות שלו גרמו לי צמרמורת. רציתי שאלו יהיו
השפתיים של תום. אבל אלה לא היו. זו הייתי אני, זה היה ליאור.
והיינו שם ביחד באמצע תל, קרוב לירושלים.

הוא הסתובב והתיישב לידי על שולחן הפיקניק.
"מה הוא עשה? ולמה את בוכה באמצע הלילה?" שאל בקול חצי רדום
חצי מודאג.
"אני מצטערת שקראתי לך... אני מתחרטת עכשיו... פשוט לא ידעתי
מה לעשות... אתה סולח לי?" שאלתי בכנות אמיתית. לרגע באמת לא
הבנתי מה עבר לי בראש שהתקשרתי אליו. אנחנו מכירים רק שלושה
חודשים ורבנו מלא פעמים ובכלל הוא ילד מוזר כזה שאי אפשר לסמוך
עליו בקשר לדברים רציניים. אז למה דווקא עכשיו אני מחליטה לנצל
אותו ולגרום לו לנסוע מירושלים עד לכאן באמצע הלילה?".

"לנצל!", המילה הזו היכתה בי חזק מתוך המחשבות שלי. שוב הרגשתי
צורך להיות הזבל הכי גדול בעולם. לדרוך על כולם רק כי נדרכתי
מלא פעמים על ידי גבר אחד שאהבתי.

"את לא צריכה להצטער..." אמר בדיוק כשהחלטתי שאני לא מצטערת
בכלל.
"ספרי לי מה קורה איתך... רבת עם תום? הוא עשה משהו רע?"
דממה מוחלטת תפסה אותי. לא יכולתי להוציא מילה. אם אני אספר
לליאור, ומחר אשלים עם תומר, הוא יחשוב שאני מטורפת.
הסתכלתי עליו יושב מולי, בוהה בי דרך עיניו הכחולות.  הירח עמד
מאחוריו וגרם לשיער הקצוץ שלו להראות לבן כמו שלג. הרגשתי חלשה
ומסכנה ויחד עם זאת הרגשתי שאני הולכת להראות לכולם מי אני
באמת.
קירבתי את ראשי אליו ונתתי לשפתיים לעשות את השאר. בהתחלה הוא
לא זז, אך לאט נתן לשפה שלו לנוע יחד איתי. נתן ללשון שלו
לרקוד יחד עם שלי בקצב אחיד ורגוע, שליו.
כל תזוזה שלו גרמה ללב שלי להתכווץ. רציתי למות. רציתי לשכב
איתו ולמות.
ידו נשלחה אל עבר הכפתור התחתון בחולצה שלי. לאחר שידו נקלעה
לקשיים שנבעו מהבלבול שודאי היה נתון בו, שלח אותה אל מתחת
לחולצה. ליטף את החזיה וגרם לגופי לסמור.
התחלתי להרגיש רע. התחלתי להרגיש שאולי הגזמתי.
באותו רגע קפץ השדון הקקטן והאדום הזה ואמר לי שאני פועלת
נכון. ממש דחף אותי לידיו של ליאור. גרם לי לנשק את הצוואר
והחזה שלו ונתן לו להשכיב אותי על שולחן הפיקניק הלח.

שכבתי מביטה בירח. מרגישה את בגדי מתקלפים להם לאט לאט ממני.
הדמעות מנעו ממני לראות בבירור. היה נדמה שהירח מתקרב ומתרחק
ממני בקצב מוזר.  
התחלתי לחשוב על פיות וכישופים קטנים, כמו שחלמתי כשהייתי
קטנה.
דימיינתי שאני נסיכה והנה זה הנסיך שבא להציל אותי מידי המכשף
הנורא.

"מכשף נורא..." תום לא היה מכשף. הוא פשוט היה אידיוט מספיק לא
להבין שהוא מאבד אותי. אולי כבר איבד.
חיי השתנו מאז שהכרנו. למדתי להיות כל כך סובלנית לשונה ממני.
הבנתי שלפעמים צריך להסתפק בממש מועט כי המועט הזה יכול לעשות
אותי נורא מאושרת. נתתי למועט הזה לעטוף אותי ברוחות של תקווה,
אהבה וחלומות שבעתיד הכל יהיה בסדר ואני אהיה מאושרת למשך כל
ימי חיי.

השולחן החל לחרוק קצת. ליאור שכב מעלי עם המכנסיים פתוחים.
דוהר מעלי כאילו שאין מחר. "את סקסית כשאת בוכה, חייך". לרגע
הרגשתי שהוא צוחק עלי, אך לאחר שנישק את העפעפיים הבנתי שהוא
באמת מתכוון לזה.
הרגשתי אותו חודר אלי בכל כוחו. נע בתוכי בגלים גלים. לא היה
איכפת שאנחנו בחוץ. כל הכוכבים הביטו בי. בכו על הילדה הטובה
שזה הרגע נעלמה לה.
ליאור נראה כאילו עמד להתפוצץ. בחשיכת הלילה יכולתי לראות את
פניו אדומים ומזיעים. הרגשתי מסריח. שוב רציתי למות והתחלתי
לבכות.

הוא הפסיק, נעמד מהר וסגר את מכנסיו. "לא הייתי צריך לעשות את
זה" חצי בכנות וחצי באשמה.  כשאמר את המשפט הזה התחלתי לבכות
עוד יותר. ממש בכיתי כמו ילדה קטנה. "שירלי... מה יש לך? די
אני לא יכול לראות אותך ככה. חלאס תפסיקי לבכות ותגידי מה קרה?
רוצה שאני ארביץ לו?".
התחלתי לצחוק. "אתה??? אתה תרביץ לו אחרי שזיינת אותי???"
צעקתי עליו. "אתה לא מתבייש???".
הוא השפיל מבט ושתק בעמידה לכמה שניות.
ראיתי אותו עומד שם בדממה. בטח התחרט על הכל.

"אני יודעת שאני מתוסבכת. אבל אני רק רוצה לאהוב", ברחה
הקלישאה הזו מפי. הוא חייך לרגע ונהיה שוב רציני. החל לבעוט
באבנים שישנו ליד רגליו.
"באמת לא הייתי צריך לבוא. אני חושב... גם ככה את לא צריכה
אותי. את רק צריכה את תום. לא יודע למה באמת ציפיתי. אני די
דפוק אחרי הכל. את צריכה להבין".

לראשונה הבטתי בו באמת. נדמה היה לרגע שהוא אפילו בוכה. אבל
הוא לא בכה. הוא פשוט אמר את המשפט הזה שלו והסתובב ללכת.
קמתי במהירות ותפסתי אותו בכתף. הוא עצר לרגע, הוריד מעליו את
היד שלי, השאיר אותי מאחור ונסע.

נשארתי עומדת שם בערך 20 דקות. מביטה במכוניות שחולפות על פני
ולא רואות אותי. הרגשתי לרגע שאני כמו סופרמן. גרמתי לבחור
לבוא עד לכאן והתנהגתי כמו ביצ'ית אמיתית. ועכשיו אני מסוגלת
אפילו לעמוד לבד בחושך באמצע העולם מבלי לפחד. והלילה עוד
צעיר. בטח עוד לא שלוש, חשבתי.

בבוקר הגעתי לתחנת האוטובוס שהיתה במרחק חצי קילומטר מתל.
עליתי לאוטובוס לירושלים ונרדמתי. כשהתעוררתי השעה היתה כבר
שמונה ועשרה. בתשע וחצי הוא מתחיל לעבוד. "אני צריכה להספיק
להגיע אליו", חשבתי.

מהתחנה המרכזית לקחתי אוטובוס לשכונה שלו. תום עמד ליד המכונית
וניסה לפתוח את הדלת כששתי ידיו מחזיקות דברים.
נעמדתי לידו והוא קפץ מבהלה. "שירלי, הבהלת אותי. איך הגעת
לכאן? שאל.
"תום רציתי להגיד לך ביי כי אני עוזבת" אמרתי ללא הבעת פנים
כלשהי.
לרגע היה נדמה שהוא לא שמע. פשוט עמד ובהה בי מנסה להבין אם
אני רצינית. "שמעת?!" צעקתי "אני עוזבת!!!" צעקתי שוב.
הוא שם הכל על גג המכונית ובא לגעת בי ולומר משהו, אך באותו
הרגע אמא שלו הגיע כולה ממהרת ולחוצה. "וואהי וואהי איזה מזל
שעוד לא הלכת רציתי לתפוס אותך לפני שאתה יוצא מהבית לעבודה"
אמרה במהירות בלי לקלוט שאנחנו באמצע מצב שכזה... ולא נוח שהיא
תגיע דווקא עכשיו.
הוא פנה אליה ושאל מה קרה.
זו היתה הזדמנות מצויינת בשבילי ללכת. הרי זה תמיד קורה ככה.

הסתובבתי בשכונה שלו. איפה שנהגנו פעם לטייל ביחד.
פעם קטפנו מלא פרחים שם לאיזו עבודה שהייתי צריכה להכין לאחד
הקורסים. פעם גם טיילנו שם בשבת והתלהבנו מהמפל שנוצר בתוך
צינור ניקוז ענק בעקבות הגשם.  היו לי מלא זכרונות מהכמעט
שנתיים שלנו יחד. ובכל פעם שנזכרתי בהם התחלתי לבכות.
הייתי כמו ילדה קטנה. הייתי אישה עם לב שבור. רציתי לשנוא אותו
ורציתי לאהוב אותו. רציתי שהגלגל יחזור אחורה ושלא נכיר לעולם
והצטמררתי בכל פעם מחדש מהמחשבה הזו.





1.2.05