ואם באיזשהו שלב היא מרגישה שכשתעזוב זה כבר לא ישנה
אז מרגישה קצת אבודה, שזה קצת לא נורא וזה סתם
כשהיא תעזוב כיסא נוסף יתפנה.
כי כשהם רוצים היא תמיד שם ואולי כשהיא כל כך צריכה אין שם אף
אחד שיהיה בשבילה. ואולי קצת מרגישה מטומטמת ואולי קצת מרגישה
בודדה ואולי אלה סתם דמיונות- אבל יודעת בבטיחות שאחרי כל
השנים
אחרי שהכירה ואיבדה
אין לה חבר אמיתי שתמיד יהיה שם, וגם ההוא שמקשיב ויודע להבין
הוא רחוק ואולי כשצריכה אותו נגלה לפניה מסך מרובע
ואולי הוא החבר הכי טוב שלה, המסך המרובע ההוא
וכמה שניסתה לא להיות כך וניסתה להתחמק
בסוף מצאה עצמה גם היא חיה בעולם הוירטואלי שלה
והיום. של כולם.
כי למרות שהוא אוהב ומדי פעם מציאותי, הוא לעולם לא יאהב אותה
לעולם לא יהיה קרוב פיזית לליבה, ולכן מרגישה לפעמים ששונאת
אותו
ושונאת להתגעגע ושונאת להיות רחוקה ושונאת להרגיש בודדה
ותמיד היא אמרה שהיא לא שונאת
והיום שונאת אפילו את עצמה. אפילו את כולם.