הכי כיף בכל הלונה פארק הוא ששאחרי שעתיים של  עמידה בטור ארוך
ומזיע - מגיעים סוף סוף לרגע שבו  הטיפש-עשרה המחוצקן שאחראי
על המתקן של הרכבת הרים, סופר אותך בעשרה אנשים שעולים בסיבוב
הזה.
את עולה לרציף, יושבת בקרון, נועלת את כל החגורות ביטחון שצריך
לנעול, ומחכה.
הטיפש-עשרה לוחץ על הכפתור. חריקה מתכתית, הרכבת זזה. בהתחלה
זה תמיד לאט, כי בהתחלה צריך לעלות את הרכבת הכי למעלה. הרכבת
עולה בקצב מדוד, והנה נערה מאחורייך כבר מתחילה לצעוק. אבל את
לא, לאוזנייך כל שאון קולות הפארק התחלף לכדי הבהובים עמומים
של רחש. את כולך מרוכזת בעצמך, בדרך, בעליה ,בפעימות הלב שלך
שממריאות, בגופך הקמוץ, הדרוך השמח.  
אחרי 10 שניות של עליה, פאוזה קטנה, ונפילה. שניה וחצי של אושר
- אנדרנלין של צהלות ילדות שפתאום יוצאות לך מהגרון, אני
מרגישה את החיים, איזה כיף אני חייה.
כשאת יורדת מהמתקן כולך אושר נעורים וחיוך, את נזכרת  שהשארת
על הספסל למטה את אישך. מכונס זועף ומחכה.
"אני שונא שאת מאבדת את עצמך, ומתעכבת שעות" הוא לא שאל איך
היה לך, "בואי נלך כבר, יש לי מחר עבודה".