לא הייתם חושבים שהדבר הכי חשוב בבן אדם - זה השם שלו. כשאתה
רק פונה אל מישהו, מסתכל לו בעיניים ואומר את השם שלו, זה כמו
לנשק אותו לפחות עשר פעמים. אני לא מאמינה ששכחת את השם שלי...
פשוט לא מאמינה. איך זה יכול להיות בכלל?!
שכחת...
את השם שלי!

אני מודה, זה לא הרבה זמן ביחד, אבל היה שם משהו. היה שם משהו
קצת מעבר, קצת מעבר למבט, וקצת מעבר להרגשה של קירבה... קצת
מעבר לחיבוק הזה ולאותה הנשיקה...

הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי מאוהבת, מכל הלב. שמשהו באמת פירפר
לי שם וקפץ, כמו שהרבה אנשים אוהבים להגדיר אהבה. והייתי אפופה
בענן כל כך גדול של אושר... כמו ערפל סמיך מאוד וורדרד (עד כמה
שאנ'לא סובלת את הצבע הזה...).

והיית שם לידי, לצידי.

ובכית כשהיינו צריכים להיפרד.
לקחת את זה יותר קשה ממני, אבל בטווח הרחוק, אני כבר לא כל כך
בטוחה.

ובשניה בה המטוס המריא - כאילו כל האדרנלין עזב אותי והתחלתי
שוקעת אל תוך המציאות. בטוחה שזה רק חלום רע. ועם כל תזוזה
נוספת, כל עליה קטנה, עברו לי בראש עוד איזה עשר דקות איתו. כל
כך רציתי לחבק אותו, במשך כל כך הרבה זמן... רק רציתי להיות
איתו. להרגיש אותו לידי...
הרגעים הכי מאושרים שלי היו בערב, לפני השינה, הרגעים היחידים
בהם הייתי יכולה להיות איתו. והוא רחוק, הרבה יותר מדי רחוק
בשביל אפילו לחשוב על לחלום עליו.

אבל משהו ממנו נשאר, ולא עוזב אותי.

"אהבה ראשונה"?

שונאת את המונח "אהבה של קיץ"... פשוט שונאת. איך יכול להיות
כזה דבר?! איך אנשים עושים את ההפרדה הכל כך מלאכותית הזאת,
בין אהבה לאהבה?! ואין אהבה שהיא "הכי חזקה", או יותר טובה
מהקודמת. הן כל כך שונות! כל כך שונות אחת מהשניה.

אז עכשיו הוא שכח את השם שלי.

הוא אף פעם לא אמר אותו... את השם שלי. רק פעם אחת, כשביקשתי
ממנו, בדרך עקיפה וקצת מטומטמת... אבל זה הרגיש כל כך טוב. כל
כך נכון! רק לשמוע אותו אומר את זה.

כשמישהו שוכח את השם שלך, אחרי שיש ביניכם משהו חזק, זה מעיד
על המון חוסר איכפתיות, ומה שהיה נגמר, וכל החומר שעברתם ביחד
נעלם, הכל הלך...

אז יופי לי ששכחת את השם שלי, עכשיו קל יותר להמשיך הלאה.

ויהיו עוד, אני בטוחה.

אף אחד לא יהיה כמוך אבל יהיו טובים ממך...

והם ישתמשו בשם שלי, ויחייכו כשיגידו אותו, וילחשו אותו,
ויצעקו אותו...
ככה שכולם ישמעו, וגם ככה שרק אני אשמע.