"כיתה יקרה," צרם קולה של גילה המחנכת, בעוד כל כיתה ט'2
מתיישבת במקומות. "זו דנה גולדשטיין, תתייחסו יפה!" היא צרחה
וסרקה בעיניה את הכיתה בחיפוש מקום ישיבה. אני הבטתי בדנה.
עיניים חומות גדולות מאוד, וישער חום-דבש אסוף בזנב-סוס רפוי.
היא נראיתה בלתי בטוחה במקצת בתחילה, וחייכה חיוך. היה לה חיוך
מוזר, די עקום, אבל יפה. החיוך האיר את פניה. היא לבשה סוודר
כחול כהה. אבל מה שמשך את עיני התלמידים בכיתה היה בברור שאר
הבגדים שלה- חצאית ארוכה ושחורה.
דנה גולדשטיין הייתה דתיה.
היא הסיטה ללא הרף שיער תועה חזרה למקומו, מאחורי האוזן שלה.
"שם, לכי שבי שם." אמרה גילה, והצביעה לכיוון השולחן של מעיין.
"זו מעיין. יאללה חבר'ה!! תשבו בשקט!" גילה הסתובבה ומיד
כשעשתה כן שלושה מטוסי נייר עפו לעבר גבה. מבלי להסתובב אמרה
בשלווה: "חזי, אלעד ונטלי החוצה." ראשונה קמה נטלי. "ותלבשי
משהו גבירתי, או שנביא לך ג'קט מהמחסן." אמרה גילה, עדיין
רושמת על הלוח. נטלי לבשה ג'קט עור ארוך ויצאה החוצה. אחריה
יצאו יחד חזי ואלעד, שניהם לובשים ג'ינס וחולצות טי. "שרוך את
הנעל אלעד." לאחר שכל ההפרעות נגוזו מידי המחנכת, יכולנו
להמשיך. דנה רכנה אל מעיין, לידה ישבה. "איך היא יודעת?.."
שאלה בפשטות. "גילה יודעת הכל." ענתה מעיין. מעיין לבשה ג'ינס
קרוע וחולצה גזורה. לפעמים היה בא להחטיף לה מכות, למעיין. גם
אם זה ככה, היא בערך היחידה שמדברת איתי. "תשבו תשתקו אתם, אני
כבר באה." פנתה גילה לדרכה. מובן שהמסיבה החלה מיד אז. מעיין
קמה אליי ושתינו התיישבנו על השולחן שלי בעוד שיניב, שיושב
לידי, עזב להכין עוד אספקת מטוסי נייר. "היי, דנה." אמרה מעיין
ושרקה. "בואי הנה." דנה פנתה לכיווני. "זו ענבר, היא אחלה
בחורה." לחצנו ידיים. דנה נבהלה ממעיין ומגופה המחורר. היא
הרגישה רגועה כשראתה אותי. היה לי שיער שחור קצוץ ומשקפי
'סטייל' סגולות כהות. לבשתי חולצה שנראתה משנות השישים וג'ינס.
היא הזיזה שוב את שיערה. "דנה, למה את לא מפזרת את השיער?"
שאלתי מיד. "אממ.. א..אני.." היא גימגמה. "לא משנה." נזהרתי
שלא להפחיד אותה עוד יותר. "דנה, רוצה להיפגש איתנו היום?"
שאלתי. "בוודאי!" היא חייכה בהקלה. "מה עושים?" "המממ.. אולי
תבואו אליי? ההורים שלי בחו"ל ואני אחות יחידה." אמרה מעיין
והסכמנו. קבענו שעה ומקום ומיד ידעתי שדנה נהדרת.
כשנפגשנו הלכנו למעיין וישבנו בסלון. עשינו שיחה ולפתע עלה
הנושא של דנה ועל היותה דתיה בכיתה שלנו. "את מאמינה בכלל
באלוהים דנה?" שאלה מעיין. "בערך, אבל ההורים שלי מאוד
שומרים." היא ענתה, לועסת חופן ביסלי מזין. "אז למה את לא.. את
יודעת, עושה משהו?" שאלתי. "אני? אין לי אומץ. הייתי יכולה
אילו הייתי מעיזה." אז הלכנו מיד לחדר של מעיין ונתנו לדנה
למדוד בגדים. הי נחמד והיא נהנתה נורא ללבוש מכנסיים לשם
שינוי, ובגדים לא מצונעים. יום אחרי זה נפגשו היא ומעיין שוב.
ועוד פעם ביום אחרי זה. והן נפגשו כמעט כל יום. דנה התחילה
ללבוש מכנסיים וחולצות בטן. המשפחה לא הייתה שמחה, אבל הבינה
שבתם צריכה לנסות דברים חדשים. ביום אחד באה לבי"ס עם עגיל
בלשון, ופה כבר ידעתי שמעיין שינתה אותה לגמרי. זה היה ביום
ראשון. ביום שני ושלישי היא לא הופיעה בבית הספר וגם מעיין. הן
ישבו מאחורי בי"ס ועישנו. היה לדנה מעניין כל כך. מעיין הראתה
לה זוית אחרת לחיים. היא הבינה שהיא חיה בבועה חרדית יותר מדי
זמן. ביום רביעי מעיין לא ידעה איפה היא. כולם חיפשו אותה,
ההורים שלה והאחים והאחיות שלה, כולם. היא לא נמצאה. עד שאני
ומעיין עשינו חיפוש בבית הספר ומצאנו אותה. שיער פזור, בגדים
שחורים, עוד עגילים, מגפיים, ודם. הרבה דם. סכין. והיא שכבה על
העלים היבשים שנשרו על העץ, ידיה קרועות. מכתב היה בידה, טבול
כולו בדמה.
"מעיין.
תודה שלימדת אותי את כל מה שאני יודעת. או יותר נכון לגביכם,
ידעתי. פשוט לא יכולתי יותר. לפני שפגשתי אותך האמנתי באלוהים
ובזה שהעולם יהיה טוב.
ואז סיפרת לי הכל וגיליתי שאין אלוהים, שגורל העולם נחרץ. אני
לא הייתי מוכנה לתת לכדור הארץ לקחת אותי. עדיף היה לי למות
בכוחות עצמי מאשר להיחנק מחוסר חמצן, להישרף בשמש, למות מרעב
וצמא. אני יותר חזקה מזה.
Please tell mom this is not her falt
לא יכולתי, תודה לך מעיין. זה בזכותך. בזכותך הבנתי שזו סתם
בועה. אז הנה, תודה.
דנה."
מעיין הביטה במכתב והזילה דמעה. "ענבר," היא פנתה אליי. "כן?"
"זו אשמתי. אני אמרתי לה הכל. בגללי היא התאבדה!! לא.." היא
בכתה עמוקות כעת. חיבקתי אותה. יותר לא שמעתי ממנה.
התקשרתי יום אחד להורים שלה ושאלתי איפה היא, והם אמרו שהיא
בפנימייה דתית ושהיא חזרה בתשובה. הם לא יודעים למה.