עבר בקושי שבוע מאז אותו התקף "אהבה נוראי" אליך, אותו ערב
מטורף שבו איבדתי את עצמי לתוך SMS משוגע. התקף שרוקן אותי
ממך. עברו עוד שעות מההתעוררות ועד לאיפוס ופתאום נעלמת לי
מהגוף. כל ניסיון לשחזר את המפגשים הפיזיים בינינו נכשל. הרעב
נעלם והשאיר חלל משונה. הכל נהיה מעורפל ולא מוחשי כמו קודם.
הכל נראה כמו סרט סוריאליסטי הנצפה מחור המנעול.  ניסיתי לזכור
את המבט ההוא הרעב ולא הצלחתי, ניסיתי לחוש שוב את מגע היד
בתוכי, את מפגש השפתיים ולא יכולתי להיזכר, איבדתי פוקוס.
מאותו רגע מוזר של איבוד זיכרון משהו בלב נרגע.

הכל התגמד לעומת ההוריקן שפוקד את ביתי. אתה, הגעגוע, האהבה
שלך ושל רוני שקצת הכאיבה לי, הכל קיבל פרופורציה שונה לגמרי.
ברגע של ניסיון הישרדות, הדבר היחיד שמקבל רייטינג הוא החיים
עצמם ללא הפרטים שמרכיבים אותם. הפרטים הופכים שוליים,
מטושטשים ורק השקט והשלווה הופכים עיקריים וצלולים.