יש לי כרטיסיה חופשית של דן כי אבא שלי נהג אוטובוס, אז קורה
שאני נוסעת באוטובוסים די הרבה. זה נחמד שיש לי נסיעות חופשיות
אבל אני מאוד סובלת ולמה הכוונה?
מהרגע שאני יוצאת מן הבית קורים המון המון דברים קטנים שמשגעים
אותי.
הבוקר, למשל, חיכיתי לקו 67, ומה זה אומר חיכיתי? בד"כ אני עם
תיק גב עלי (כמו תלמידה), עמידה נינוחה כלפי הכביש (כדי שאני
אראה אם האוטובוס מתקרב), ומבט מצועף (כי תמיד יוצא לי לבהות
ולהרהר שאני מחכה לאוטובוס), אז בעודי מסתכלת, מתקרבת לה אישה
בשנות ה-50 לחייה, שיש לה רעמת שיער מתולתל צבוע לבלונד, היא
נעמדה לחכות לאוטובוס בדיוק בטווח הראיה שלי. מה אני אמורה
לעשות במצב כזה? באיזו זכות אני יכולה לבוא אליה ולומר לה:
סליחה, גבירתי, התלתלים הלא מסודרים שלך מסתירים לי את טווח
הראיה, אז אולי תמצאי לך מקום אחר לעמוד? אי אפשר לומר דבר
כזה. אז אני מתעצבנת בשקט. בהתחלה אני מנסה להתעלות על התחושה
המציקה ולנסות לעבוד על עצמי כאילו שום דבר לא קרה. אבל אני
עדין צריכה לשים לב אם האוטובוס מתקרב (כי אז אני מחשבת היכן
האוטובוס יעצור פחות או יותר ולפי זה אני מתקדמת לכיוון שלו.
זאת שיטה מצוינת לעלות בין הראשונים לאוטובוס, במיוחד אם אתה
גר בעיר גדולה שיש הרבה אנשים שמחכים לאוטובוס) אז ניסיתי לזוז
קצת שמאלה, אבל עדין אחד התלתלים שלה הסתיר לי וטווח הראיה שלי
היה עדין מעורפל. גם ימינה זה לא הולך כי זה כבר הכביש. אז
פשוט קיללתי בלבי ועברתי למקום אחר כדי שאוכל לראות משם אם
האוטובוס מגיע.
אחר כך עלינו לאוטובוס והיה עמוס במיוחד.
באוטובוס ישבו שתי בנות שמשכו תשומת לב בלשון המעטה. נקרא להן
צילה וגילה. צילה לבושה בכפכפים המצחיקות עם העקב הקטן קטן
(מכירים?), היא לבשה גם ג'ינס צמוד שלושה רבעים שמסביב לו
השתלשלה כרסה כמו חגורה אנושית. הייתה לה גופיה שאותה ניסתה
למשוך למטה כדי שתכסה על הבטן שלה אבל היא כל פעם עלתה שוב
למעלה. הפתרון הטוב ביותר, לפי דעתי, זה פשוט לקנות חולצה שגם
אם לא מנסים למשוך אותה- היא מסתירה את הבטן. גילה הייתה יותר
גדולה ממנה אך עשתה בשכל, היא כיסתה עצמה בבד שחור. הן דיברו
בקול רם ועם הידיים, אפשר היה לחשוב בטעות שהן כמעט סותרות אחת
לשניה. אני לא אוהבת שמדברים לידי בקול רם, מה, אי אפשר לדבר
בשקט? חייבים לצעוק? זה מילא, אחר כך נכנסו ילדים מבית ספר
ונעמדו מאחורי (ישבתי בכיסאות הבודדים בצד שמאל). אחת מהן
נעמדה ממש מאחורי והמרפק שלה היה כמה מילימטרים מהפנים שלי,
ז"א אם הייתי מזיזה, למשל, את הפנים קצת ימינה, הייתי חוטפת.
הייתי חוטפת מרפק גם אם היא הייתה מזיזה אותו קצת לכיוון שלי.
אז מה לעשות? לסמוך עלי שאני לא אזיז את הפנים ימינה? או עליה,
שהיא לא תזיז את המרפק שלה שמאלה? התשובה די ברורה. סמכתי על
עצמי, כמובן, ולא רק שלא זזתי ימינה עם הפנים, גם הרכנתי קצת
את הראש כדי שאם בכל זאת יתחשק לה להזיז בפראות לא צפויה את
המרפק הוא לא יפגוש את פני. אחרי כמה דקות התחלתי להרגיש
שהאבועגלה שלי משמשת משענת לתיק של אחת מהם. המסקנה המתסכלת
היא שזה באמת לא ממש משנה כמה אני אתכווץ, המרפק/ התיק/ התלתל
ירדפו אותי עד שאני ארד מהאוטובוס בתחנה שלי ואריח את גוש הפיח
, והכי גרוע שהם דיברו בקול רם יותר משתי הבנות המפחידות בקדמת
האוטובוס, עד שבאיזה שהוא שלב הבנות הסתכלו אחורה כדי לראות
למה יש אנשים שצועקים באוטובוס ולא מדברים כמו בני אדם.
ואז סוף סוף ירדתי מהאוטובוס לתחנה בבר אילן וחיכיתי לאוטובוס
נוסף. השמש סנוורה אותי אז שמתי משקפי שמש. אני לא אוהבת
להרכיב משקפי שמש. אני לא רגילה לזה וזה מאוד מכביד על העצם של
האף. וחוץ מזה שממש בעייתי להרכיב אותם כשחם כי הם מתגלשות כל
הזמן וצריך כל שניה לסדר אותם שוב במעלה העצם. וזה לא מותיר לך
ברירה אלא להישאר עם הראש בזוית ישרה כי אם אתה מרכין ראש הם
מחליקות. ממש מעצבן. בעודי יושבת על הספסל מתקרבת בחורה (כנראה
סטודנטית מבר אילן) ועם כל כובד משקלה נחתה על המושב שלידי.
היא התיישבה במושב שלימיני והיה לה כ"כ קשה להידחס לשם עד
שהרגשתי שירכיי זזות קצת שמאלה כדי לפנות מקום למפלים שלה. אז
חשבתי לעצמי, נו, מילא, עוד מעט בא האוטובוס, אבל ברגע שקלטתי
רטיבות של זיעה שמתחילה להיווצר במגע של שתי הירכיים הגדולה
(שלה) והקטנה (שלי), פשוט זזתי כסא. שוב מפריעים את מנוחתי.
בנאדם כזה שהוא יודע שהוא גדול, הוא גם יודע שקשה לו להיכנס
למושבים סטנדרטים. היא יודעת שהירכיים שלה יפגשו בירכיים שלי.
אז מה היא מתארת לעצמה, שזה פשוט נעים לי? להתחכך בירכיים של
משהי בתחנת אוטובוס. ממש לא.
בזה לא נגמרו תלאותיי מנסיעה זו. אחרי שסוף סוף הגיע האוטובוס
התיישבתי בכיסאות של הארבע מושבים מול תלמידה דתייה. היה לה
תיק גב שאותו היא זרקה במושב ממולה - כלומר, במושב שלידי היא
לא הייתה מספיק מודעת לסביבה שלה, אז נאלצתי אני לסדר אותו כך
שלא יהיה על המושב שלי, לא שכל כך הפריע לי לשבת עליו, דווקא
התגנבה לי מחשבה לעשות את עצמי שאני לא שמה לב ולהתיישב לה על
התיק. רק כדי לעורר אותה מהריכוז העצמי שלה, אבל לא עשיתי את
זה כדי לא למעוך לה ספר תנ"ך או משהו כזה, הרי אני לא רוצה
לעצבן אף אחד. החלטתי לנסות להתעלם גם מהרגליים הקוצניות שלה
שנמתחו במין תנוחה מתפנקת עד למושב שמולן, התפנקות כזו אני
יכולה להרשות לעצמי, למשל, מול טלוויזיה, אבל באוטובוס? אז
הסינדרלה לא הואילה בטובה להזיז משם את רגליה גם לאחר שאני
התיישבתי. מה, אני אחנך אותה, להגיד לה: סליחה, את מוכנה לקחת
את הרגליים הקוצניות שלך מפה?
אז אני שוב סובלת בשקט. אני מאוד משתדלת להתעלם, אבל קצת קשה
להתעלם כשגם חוש הריח מצטרף לחגיגה והנחיריים שלי מקבלות מכה
קטלנית מהרגלים של הדתיה.
המסקנה המתסכלת היא שזה באמת לא ממש משנה כמה אני אתכווץ,
המרפק/ התיק/ התלתל ירדפו אותי עד שאני ארד מהאוטובוס בתחנה
שלי ואריח את גוש הפיח הנורא של האוטובוס. אבל אני מתעודדת, זה
סימן טוב, אני עוד שניה בבית!