"אתה הולך?"
הוא הולך ולא מסתכל אליה אחורה. העבר אף פעם לא היה הצד החזק
שלו.
תמיד היה איש של הבטחות שלא מתקיימות, איש של שאיפות שלא
מתגשמות, בחור כזה של עתיד שלא קורה.
גם עם ההווה היה לו קשה, כי איך אפשר "לירות" תשובה מספקת
לשאלות שאפילו תשובה סתם היה לוקח לו שעות לחבר.
הוא ידע שהוא אוהב אותה גם אם לא חשב לרגע לתת לה לדעת.
תמיד הוא רצה להשאר, עכשיו הכי ותמיד הלך.
תמיד. בחור של שיגרה.
תמיד הולך בסוף, תמיד הולך בהתחלה, תמיד מוצא סיבה לברוח כשקצת
קשה לו לתת תשובה טובה.
פעם הוא היה מן בחור שהולך ובכלל לא כואב לו, היום כבר כואב לו
פחות או יותר כמו לה. הוא לא מכיר את הכאב בתוכו, מאז ומתמיד
הוא היה זה שרק מכאיב ויוצא בלי פצע אחד!
לא. זו לא מלחמה, הרי ידוע שהאהבה פוצעת יותר.
עכשיו הוא פצוע. כל כך פצוע.
הכאב הופך מוכר משניה לשניה מרגע לרגע וכל רגע נראה כמו הנצח
שלא היה קיים בו מעולם וקיים בו עכשיו מתמיד.
זה לא קיים. הוא של פעם כבר לא קיים, רחוק מעצמו וקרוב אליה
מוצא את עצמו במקום שהוא אף פעם לא חיפש.
הולך? הולך! לשומקום.