היא כל הזמן בוכה.
היא לא מפסיקה, אני כבר משתגעת!
ניסית הכל! הכל הכל!
אני כבר לא יודעת מה לעשות.
כואב לה.
זה לא פצע או משהו פיזי. זה נפשי.
וזה בגללו. בגלל הנבלה הזה. איך נותנים לאיש כזה להסתובב
חופשי? איך?
היא לא מפסיקה לבכות.
כבר מזמן היא הפסיקה לנגב את הדמעות, עכשיו, עכשיו הן סתם
זולגות, הורסות את האיפור שלה. שהיה ממש כמו ציור. ועכשיו הכל
מעורבב עם הכל. הרוס.
אבל לא רק האיפור שלה הרוס גם היא הרוסה, הרוסה מבפנים.
זה קשה, אני יודעת. אבל אני לא מבינה. אני אף פעם לא עברתי את
מה שהיא עברה אז אין לי שום זכות להבין אותה.
אז אני עומדת שם מסתכלת עליה מקופלת בעצמה ובוכה. מחבקת את
הרגליים שלה ובוכה. מדי פעם היא ממלמלת משהו כמו: "למה לי?" או
"למה אני?"
ואני עומדת שם ולא יודעת מה לענות.
מה אני כבר יכולה לעשות?
אני מתקרבת אליה ומחבקת אותה. היא כל כך קרה.
והיא רועדת. היא לא מפסיקה לרעוד.
ואני לוחשת לה: "אני איתך! תמיד איתך."
אבל היא לא עונה, היא ממשיכה לבכות, אוחזת חזק יותר ברגליה,
כל כך שבורה. כל כך הרוסה.
אני לא יכולה לראות אותה ככה. פשוט לא!
אם הוא היה רואה אותה ככה הוא בטוח לא היה עושה לה את מה שהוא
עשה!
איך הוא יכול! אלוהים תגיד לי איך?!
איך בן אדם שלא מכירים יכול להכנס לבית הפרטי שלך לחדר הפרטי
שלך ולקחת לך את הטלוויזיה!
איך?