[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לקח לי כמה רגעים להרגיע את המחשבה, הפחד היה גדול ממני.
בתחילה הוא עצר את המחשבות,
אחר כך, חזרו אלי פי כמה וכמה, נעצרה הנשימה, אחר כך הרגשתי את
החושך, אבל עדיין היה אור,
הבלבול גרם לי ללכת סביב עצמי, וחפש משהו שאין לו מוצא.

איך ישבתי שם לבד...

אלו הימים הללו שכולם מקללים על היום הזה שהם נולדו, קצת קשה
בדרך אולי הם טעו אבל עדיין הם מחפשים את עצמם או משהו שאי
אפשר לראות...

אנחנו מחפשים את זה בעצמנו, לפעמים קמים בבהלה מתוך סיוט מתמשך
וחושבים שזה חיי ויבלע אותך חיי,
אבל מתפקחים ואפשר להבין שזה כלום.

זה מזכיר לי בחורה, שהייתי איתה פעם אחת או פעמיים במיטה, והיא
אחר כך הלכה ללא לחזור או להשאיר עקבות, פרט לסממני אלכוהול
וריח של מין שהיה, אבל היה זה לא יהיה ולא יחזור על
עצמו...נכון ?

היא לא הייתה שחזרתי, והיא לא תתקשר למספר הטלפון שנתתי. פחד
של להיות לבד, אני לא יודע כמה פעמים חיפשתי אותה,  אחת שלא
קיימת, אחת שלא באה או חוזרת,

יום שלישי, אמצע השבוע,
שכבתי בבית, קמתי בנשימה אחת, אפילו לא העזתי להביט בשעון, מה
הטעם לדעת את הזמן שאין לו משמעות?, מה חשוב יותר מ...כבר הזמן
שאין לו משמעות.

אנחנו מי שאנחנו ומה שאנחנו לא יודעים עדיף כך ? לא, אז אולי
שלא נדע שאנחנו מיודעים להרס עצמי
לא פחות מתקופה של דינוזאורים שנכחדו מן העולם...אבל זה היה רק
בוקר שלישי, המצב נעשה ליותר מוזר,
כאשר בא יום חמישי לקראת סוף השבוע, סירבתי כבר להאמין שיש
אור, שכבתי סגרתי שוב את עיניים ושוב היא הייתה, בדויה ללא
אמיתות, ומבלי כניעה למציאות, דמיון אחד, חלום, פנטזיה...

משהו היה חייב לפתוח את האור, זה לא היה אני, זה לא היה משפחה
גם לא חברים,
זו הייתה שכנה, שרצתה סוכר או משהו, אני קמתי אפרורי וסוהר,
ללא רוח ללא מה שנשאר ותאמת לא נשאר הרבה,
היא...הייתה קצת שונה ממה שחלמתי שהיא תהיה,
" הכנסי בבקשה, הכנסי,..." ביקשתי, היא סירבה, בפנים מסבירות
שרצונה ימולא וזה כל אשר היא רוצה וכל זה יהיה.
כמה זמן דרוש בשביל להביא כוס סוכר, שנמכר לפי קילו במחיר
מסובסד, דקה אולי אפילו שתיים אם יש לך בלאגן וקצת אי סדר, אבל
הכול נשמר מסודר ואפילו טרי, אז לקח קצת זמן אולי כחמישה דקות
והיא בפתח דלתי הקיצה מלחקות.
"אני נכנסת" צעקה ואני השבתי ב..."בטח, בבקשה",
היא נכנסה וכל השאר היה חשוך ואפלולי והיא פתחה את הדלת ואת
התריס והחלון אווררה...
היא קמה אחרי שעה, היא הייתה על מיטה עירומה וללא תקוות אחרות
שהיא תחזור, היא באה לבקש סוכר
ואני מצאתי אותה, בפתח עולם שקרס וניבנה.

איך ישבתי שם לבד...באותה תנוחה שהיא עזבה, שוכב, חושב, מעורר
במחשבות...

יום שבת, שכבתי לבד במיטה הדלקתי את המערכת, נכנסתי להתקלח,
הדלקתי סיגריה ונשכבתי על מיטה,
מצד אחד יכלתי לתפוס עצמי בידיים וללכת לעשות עם עצמי משהו,
יכלתי גם להמשיך עם אותה מסע של רוב השבוע בלעשות הרבה כלום
ומעט הרבה.

ומבלי הרבה קשר, לדברים שחושבים עליהם בימי שבת בבוקר, באותם
רגעים שאנחנו משאירים אותם לעצמנו, הסיגריה, המקלחת, עיתון או
יותר נכון המוסף של שבת...
בדיוק, בתאום מושלם עם המזל הרע והחוסר מזל טוטאלי, שכנתי
היפה, חזרה וביקשה כוס סוכר גם מין מזדמן  על הספה וקצת
אוראלי.

 








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חייבים לכתוב פה
משהו מתחכם
ומצחיק?
אני לא יכולה
לכתוב שהכלב שלי
מת היום וכואב
לי?
ואם אני ממש
רוצה להכריז על
זה לעולם כדי
שיעמדו איתי דקת
דומייה?
זה חשוב לי, אתם
יודעים...
אז רק שתדעו
שהכלב שלי מת!
וזה בכלל לא
אמור להיות
מתחכם או מצחיק!


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/00 22:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי ברנר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה