אז אמרת שיהיה בסדר, הבטחת שהמצב ישתפר ואני האמנתי, לא שהייתה
לי איזו שהיא ברירה, הרי ככה זה עם ידידים, לכן אתם קיימים,
לעודד אותנו כשקשה, את הרי זו שאמורה לתמוך בי כשאני על הרצפה
אחרי שהיא החליטה שאני לא בשבילה. את זו שאני מתקשר אליה בוכה
כמו תינוק ואומר לה כמה שאני עדיין מתגעגע אל ההיא, אותה אחת
שהחליטה לנטוש, את אותה אחת שאומרת לי שהכל יהיה טוב, הרי בסוף
חייב להיות טוב.

פתאום נזכרתי, את גם זו שבכתה לי על כמה שרע לה אחרי שהוא עזב
אותך, את שרצית אותו אבל המנוול רצה אחרת, 'לא, אל תקרא לו
חרא' את אמרת לי כשאמרתי לך שהוא לא שווה אותך בשיט, אמרת לי
שאת אוהבת אותו ושאני, בתור ידיד לא אמור לשפוט. הנהתי ואמרתי
לך שהכל יהיה טוב, הרי בסוף חייב להיות טוב.

אז כולם אומרים שיהיה טוב, מקווים שיהיה טוב, אבל מוצאים את
עצמם עדיין רודפים אחרי האושר עם הרגשה של תסכול והזדמנות אחת
שהייתה וחלפה לה אחרי שהיא ברחה לנו בשנייה מהידיים.

הטלפון צלצל במשרד, היא הייתה על הקו, שמעתי את הקול שלה בזמן
שהיא דיברה עם אחד העובדים וכל הזיכרונות שטפו אותי בבת אחת,
חשבתי שאולי היא נזכרה בי, אולי לשבריר שנייה היא החליטה בכל
זאת לחזור אליי, שאוהב אותה כל כך. טעיתי.

עשיתי את הדבר הכי נכון, שהרגיש לי הכי רע ומחקתי את כל הפרטים
שלה (שם, טלפון, כתובת) מזיכרון הטלפון הנייד שלי.

לי נשבר להאמין,

סוף טוב יש רק באגדות, החיים מלמדים אחרת.