סופות רבות התחוללו במקום, אך עכשיו אין זכר
ואיש אינו מבין מה פשר הדבר
העולם השתנה, לאט לאט ייעלם לחשכה
תה במקום קפה, מעולם לא הייתי טיפוס של קפה.

עכשיו הגאות עולה על הכל.
מחזה שאי אפשר להוריד את מבטך, משותק מפוחד
נוגע לא נוגע בשקיעת החמה לתוך מי התהום.

צוללת לתוך עוד יום אחרון.
טובעת בים של עצמי, הורגת לאט ובשקט
כמו יפני גועש שעוד רגע יחליט לקפוץ לתחתית,
ואיש אחר מארץ של סתיו מתכנן לתפוס רכבת.
גם הוא נמצא במין יום אפרורי שכזה.
ומי כמונו יודע מה קלה היא הבחירה.

שקט המצולות, דממת הבתולות
בועות עולות, נסחפת בשקיעה
גוש הקרח נסדק, נוף מרתק שלא ידעת מעולם.
צינה קרה עוברת בכל גופי,
פחד מלטף משתק, קריאה מהמצולות
לא עצרתי לראות.
הם כבר כאן, עמוק בפנים.

שקיעתי תראה למסתכל מהצד
כמו גחמה טיפשית של שיעמום ולא תו, האמנם?
גלגלים חורקי שיניים עוברים במהירות,
גם במסילה ביפן הם יגיעו, על החבר הדועך
ואיש אחר בארץ של סתיו שוב עולה לרכבת
הוא מתחרט ומזמין תה  ושוב מתנדנד בכירכרות המתים החיים.
ומי כמונו יודע מה קשה המשימה.

מוות נקי, צלול וטהור
לבן כסיד ובועות זוהרות קוראות מפתות
שערי יתנופף לו שם בכבדות,
יעטוף את כולי בנסיון קלוש אחרון.
לא יהיה מענה, ולא תתחולל הסופה
ורק איש אחר מארץ של סתיו יביט לאחור
ויצחק, צחוק מר שכזה.