"הסיגריות האלו שאנו מעשנים. כל הנפלאות, כל הניסים." מזמזם
חמי רודנר בטלוויזיה, ודיכי חושב שהוא חייב לבלות לפני שייקרע.
במאפרה שלו יש פירמידה יפה של בדלי סיגריות. "קום, תתלבש," אמר
חמי בטלוויזיה. "תלבש על עצמך משהו יפה, תסתרק, תתבשם. יש עולם
בחוץ, עולם שלם, שעוד לא גילית אותו." ודיכי הוזה עם סיגריה
בוערת בפיו, ושירים ברדיו, גלגל"צ תמיד שלו, נותן לו את הכול.
וכשהוא מנסה לכבות את הסיגריה במאפרה, הוא נכווה, ומיד מדליק
חדשה. ואז הוא פותח חפיסה חדשה, והגפרורים נגמרים והוא הולך
למטבח להביא חדשים, וחמי צועק: "אתה הורג את עצמך!" ודיכי
מהנהן ומעשן כמו מטורף, כי בימים האחרונים, הימים המקוללים,
אין לו דבר חוץ מהסיגריות. ובגלגל"צ השירים מתחלפים, פעם עברית
ופעם לועזית. והוא מוזג לו שלוק קולה ושותה בלגימה כאילו הייתה
זו וודקה טובה. "אני בביב-השופכין של הנפש." אומר דיכי. "לאן
יש לי כבר ללכת?" חמי עושה פרצוף, ודיכי נאנח וקם. הוא לוקח
מהארון את החולצה הכי טובה שלו, ואת המכנסיים הכי נוצצות, שם
ג'ל בשיער עד שאלביס פראייר לידו, ואש של חוסר מנוחה ושל בעסה
בוערת בתוך קרביו ומשתלטת על כולו. והוא יושב רגע לעשן ליד
הרדיו. שיר של דודי לוי, נצר ל'נוער שוליים', להקה שמתה. ואז
הוא קם ומתבשם, ובודק שהכול בסדר, שהבית יישאר כשיחזור. ואז
הבעסה מכה לו בלב והוא מונח במכנסיו מול הטלוויזיה ומעשן עוד
סיגריה. "הסיגריות האלו," מזמזם חמי. "כל הנפלאות, כל הניסים."
שיר ברדיו של עידן רייכל, משהו עם 'מעמקים', ודיכי מעשן את
הסיגריה וחורך את הפילטר, שואף יניקה אחרונה ומכבה במאפרה,
נכווה שוב, קם, מסתכל על עצמו, מסתכל על הבית היקר, הולך ומכבה
את הרדיו. הרגשה שהוא רוצח את המוסיקה אחרי שעשתה לו טוב. הוא
ממולל את המפתחות, מכבה את האורות ובסוף משאיר אור בסלון שהבית
לא יהיה בודד בלעדיו, ופותח את הדלת אל החוץ. וכבר מתחרט. -מה
לי בחוץ? מה רע לי בבית?- וחמי נדלק ואומר: "צא, בנזונה יקר
שלי, צא החוצה אל החיים." ודיכי אומר לו "בסדר, בסדר." ורגע
הוא בפנים, ורגע הוא בחוץ.
והוא יורד במדרגות החשוכות שאור אין בהם אף פעם, ויוצא אל
הלילה. קצת קריר. מדליק סיגריה אל הכוכבים, מסתכל אל הלילה.
-חשוך. חשוך כאן בממלכת האל.- הוא חושב, וטיפות גשם קרות
נופלות על פניו. הוא שולח יד לעצור מונית, אבל הם חולפים דרכו
כמו הרוח. -מה היה לי רע בבית?- הוא שולח יד והם רצים כמו
במרדף משטרתי. הוא לוקח שאיפה עמוק עמוק אל תוך הריאות. מישהי
יפה חולפת על ידו, מעשנת סיגריה. הוא מביט בתנועות גופה,
ביופייה, מביט אל עיניה. "את מי את אוהבת?" הוא שואל. "לא
אותך." עונה לו וממשיכה ללכת, אובדת לו בין הרחובות. מכונית
עוצרת לידו בחריקת בלמים. שלולית ניתזת תחת גלגליה על מכנסיו.
"חיפשת מונית?" משרבב הנהג את ראשו ושואל. "אתה מונית?" שואל
דיכי. "אני ג'קי." ודיכי מסתכל סביב על המכונית וזו מונית.
דיכי נכנס וג'קי שואל: "לאיזה שעשוע לקחת אותך הפעם?"
"לדיסקו אלפיים." אומר דיכי. "באמת," אומר ג'קי. "אבל אני לא
יודע איפה זה."
"ליד סוף המאה." אומר לו דיכי, וג'קי מצקצק בשפתיו בחיוך
ואומר: "זה אני יודע. חייתי שם רוב חיי." והוא נותן גז והם
נוסעים. וברחובות הגשם מתגבר. "כל האנשים רוצים לנסוע לאנשהו."
אומר ג'קי. "אף-אחד פשוט לא רוצה להישאר במקום." ודיכי מעשן
במונית. והוא לא אמר מילה וג'קי אומר: "זה בסדר, חבוב. תעשן."
העשן מכסה את המונית, אז דיכי פותח חלון לגשם, וטיפות גשם
ניתזות על פניו, וג'קי אומר: "זה בסדר, חבוב." והוא במונית.
והם נוסעים בתוך הגשם. וממריאים מעלה מעל העיר. ומ-למעלה הכול
נראה קבור. והאנשים הולכים מפה לשם במעילים. "תמיד הם הולכים."
אומר ג'קי. והם עפים ימינה ושמאלה, דרך ענני עשן וקרעי ערפל.
ואז ג'קי אומר לו: "תחזיק חזק." והם ממריאים מעל לשמיכת העננים
ואין גשם. והשמיים זרועים כוכבים. הם מטיילים קצת שם, ואז
סובבים אל החלל, ושם שמיים רועדים שעוטפים אותו בים של כוכבים.
הם מתרחקים מכדור-הארץ שהולך וקטן, וכמעט מתנקשים בירח.
"סליחה, חבוב." אומר ג'קי. והם חגים סביבו ורואים את הדגל הקטן
של האמריקאים, ואת העקבות הלבנות בעפר הדק. ואז ג'קי לוקח
פנייה והם כבר ממריאים אל המאדים, ומשם לאחר תצפית נוחה אל
שבתאי ונוגה. -נוגה היקרה.- חושב דיכי, וג'קי אומר: "חוזרים
הביתה, מתחיל להיות מאוחר." ובשעטה הם מתקרבים לכדור-הארץ
שגודל מול פניהם, והם עפים מעל רומא ופריס, משניקים אל ארה"ב,
צולחים את האוקיינוס בנתזים, דולקים מעל יפן, סין והודו, ואז
כשהם מעל איראן אומר ג'קי: "רוצה להפיל פצצה?" וכשדיכי מביט בו
באימה הוא צוחק. ואז עיראק וירדן והנה הם שוב בארץ, בה איפשהו
גרה נוגה. הם משייטים מעל הארץ היקרה, ואז ג'קי מנמיך אל
הכביש. כמה חראקות פה ושם והם עוצרים בסוף המאה. דיכי מסתכל
סביבו. "עכשיו תשלם לי." אומר ג'קי. ודיכי על הריצפה, שר
פירירירים. "מה קרה?" שואל ג'קי. "לא רוצה לשלם?"
"כמה זה?" דיכי שואל מהריצפה. "שלושים עגולים. ועשיתי לך הנחה
של חמש אגורות שלמות." ודיכי שר מהריצפה את כל השירים ששמע
בימי חייו, וג'קי מחכה בסבלנות, כי הם הרבה. וכשהוא מגיע לתו
האחרון ולמילה האחרונה הוא קם מהריצפה ומושיט לו שטר של מאה
ש"ח. "תודה חבוב, אנחנו עוד ניפגש."
"אתה לא מביא לי עודף?"
"בנאדם כמוך..." הוא אומר לאט. "לא זקוק לעודף." ודיכי שר
פירירירים ויוצא מהמונית. וג'קי טס משם בתוך הגשם, עושה חראקה
מהגיהינום ומקלל מישהו שחסם אותו. ודיכי חוצה את הכביש מסוף
המאה אל דיסקו אלפיים, ועומד בשעריו הוא מדליק סיגריה. המוסיקה
שוצפת שם בהאוס רצחני. ועוברת לידו נערה, והוא מביט על
תנועותיה ועל יופייה, אוחז את פנייה מול פניו, מסתכל בעיניה,
ושואל: "את מי את אוהבת?"
"לא אותך." היא עונה, משחררת את פנייה מידיו ונעלמת לתוך
הדיסקו. הוא לוקח שאיפה חזקה מהסיגריה, עמוק אל הריאות, משחרר
עשן. הוא עומד תחת הגשם, נותן לשארית נפשו לבכות אל אלוהים,
מנגב את טיפות הגשם מתחת לעיניו, מתחת ללחייו, והולך לשלם
כרטיס אל תוך דיסקו אלפיים.
הם מטביעים סימן זוהר על כף ידי. אני נכנס ובכרטיס שלי יש
הבטחה לשליש ליטר בירה חינם. ים של צלילים שוטף אותי בפנים.
אני אומר בלחש: "אני כאן." וכל הפנים מופנות לעברי. כולם
מפסיקים לרקוד. אני מצדיע ומבטיהם שוב נשאבים בחוסר עניין והם
שבים אל הריקודים. אני מביט רגע אל ים הרוקדים ואז הולך לבר.
אני מחכה שהברמן יתייחס אליי, אבל הוא עסוק עם אחרים. לבסוף
הוא פונה אליי ושואל, "כן?"
"לא." אני אומר. "מה אתה רוצה?" הוא שואל. "מה כולם רוצים?"
אני עונה. "אדוני," הוא אומר לי. "אתה רוצה בירה?"
"אני לא רוצה להיות האדון שלך." אני אומר. "אני אתן לך שליש
בירה." והוא כבר מוזג לי. עכשיו הוא מחכה. "מה?" אני שואל. "מה
עם כסף?" הוא אומר. "מה זה כסף לאדם כמוך?" אני שואל אותו, אבל
הוא קשה הבנה. "אני מתפרנס מזה." הוא אומר לי. "מבירה?" אני
שואל. "כן."
"איזה אדם קטן וקטנוני אתה?"
"קטנוני או לא, תביא את הכסף או שיהיו פה אנשים שינערו אותו
ממך."
"יש לי..." הראיתי לו. "בכרטיס כתוב שאני מקבל חינם." הוא לקח
ממני את הכרטיס. "יופי..." מילמל. "אז למה לא אמרת קודם." ואני
הסתובבתי עם הבירה אל הרוקדים. וכולם צהלו ושמחו עם המוסיקה.
וחמי רודנר שאג: "איזה יופי!" ואני הייתי שבע רצון.
ואני שתיתי במהירות את הבירה שעלתה במהירות לי לראש. ואז הנחתי
את הכוס ועם סיגריה בוערת בידי הימנית יצאתי אל רחבת הריקודים.
והשתוללתי בתוך המוסיקה, ועשיתי שפאגטים וקפיצות, וכמה בנות
צחקו. והמוסיקה האוס בערה בראשי כמו חשמל, וליבי נתן לה
פירושים שונים. וראיתי צורות מול עיניי מרחפות, וכוכבים ירדו
ממרום וחגו סביבי. ונוגה שלי הייתה לידי לפתע, ואני לקחתי את
ידה, ואנחנו רקדנו בתוך החיים. ובלונים שמנים רווים אלכוהול
ריחפו סביבנו סביב סביב. והכוכבים הקטנים נצצו ומיצמצו לנו.
וראיתי את אלוהים יורד בענן שמן של פוך וצוחק עד שדמעות נצצו
בעיניו. וכל האנשים הקטנים רקדו ושאגו בתוך מוחי. וכולם צחקו,
ואלוהים צחק, ומרוב צחוק בטני התבקעה ושפתיים צוחקות קטנות
יצאו לי מהבטן וריחפו בחלל הדיסקוטק, והם נתנו נשיקות לכל
הנשים והגברים. ואני ריחפתי עשרים ס"מ מעל לבלטות. וידעתי
פתאום שכך זה לא יכול להימשך, שאני כה מלא אושר. וקירטעתי,
והכיתי בזרועותיי לכל אותן שפתיים צוחקות, ודרך בלון גדול
ועגול ובתוך עיניו הנוצצות של אלוהים קרסתי על הריצפה
והתעלפתי.
עברו שעות. עברו ימים. עברו שנים. מישהו שפך עליי מים. והרגשתי
תפיחות רכות על הלחי ומילים של קול נשי ענוג, קול פעמונים,
שנשף על פניי וחיבק אותי בהבל חם ואמר: "גבר! גבר! תתעורר!"
מצמצתי בעיניי כנגד הקולות. היו שם אנשים שהתכופפו והביטו בי.
המוסיקה עוד ניגנה. פנייה של הבחורה היפה ביותר חוץ מנוגה
הייתה קרובה אליי מרחק נשיקה. היא שמה יד על מצחי ואמרה את
המילים ההם. אלוהים, למה דווקא את המילים ההם. "אתה ממוטט
לגמרי." הבטתי בה. כה יפה. היא אמרה לי: "גבר. קום." מצמצתי
בעיניי. "אני גבר?" שאלתי אותה. "בוודאי." אמרה. "וכי מה?" כן.
חשבתי. וכי מה. גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת, בין שיחי השרך.
ואני אחזתי בידה המושטת לעברי, ונעזר בה ונשען עלייה קמתי
מתנודד. "הרבה אורות עשית כאן כשרקדת." אמרה לי. "אורות?"
שאלתי. "למה את מתכוונת?"
"כל השפתיים האלו שריחפו ונישקו את כולם," אמרה. "זה היה
משהו." קמתי ואמרתי לה: "אלוהים, אני שיכור לגמרי."
"כן," אמרה בעיניים בורקות. "גם אלוהים היה פה. הראית לי את
אלוהים." הבטתי בעיניה, השכינה שכנה בהן.
היא לקחה אותי אל דלפק הבר והושיבה אותי. "תשב." אמרה לי. היא
נתנה לי סיגריה מאצלה. "תעשן." אמרה לי. "למה כולם מביטים
עליי?" שאלתי כשהציתה לי אש. היא פנתה אליהם. "תרקדו!" והם
מייד התחילו רוקדים. "כך יותר טוב?" שאלה. "כן." עניתי ושחררתי
עשן. "כך מצויין." היא הביטה בי מחייכת כשאני מעשן. לא ידעתי
מה להגיד לה. ואז רכנה לאוזני ולחשה לי דברים שהיא רוצה שאני
יעשה לה. המלאכים פרשו כנפיים וחגו סביבנו ומעל שני ראשינו,
אבל היא רק העיפה אליהם מבט. כשהיא אמרה לי שהיא רוצה שהכניס
אצבע רועדת אל תוך איבר מינה, שערי סמר. היא אמרה לי עוד הרבה
דברים. ואז הניחה לאוזני ושאלה אם זה בסדר. "זה מצויין." אמרתי
וליטפתי את פנייה. "זה שירה לאלים." והיא הביטה במלאכים החגים
סביבנו ולא אמרה דבר.
עכשיו עישנתי כשהיא לצידי, ושמעתי בראשי על-אף המוסיקה הרועשת
את כל השירים ששמעתי בחיי, כולל הטיפשיים ביותר של "עוגה עוגה
עוגה, במעגל נחוגה." וכל שירי שלמה ארצי, אפילו כאלה שהוא עוד
לא כתב. את כל הלהקות והזמרים והזמרות. ועישנתי. והעשן נידף
ממני והלאה והתפזר אל רחבת הריקודים של דיסקו אלפיים. וכל
האנשים הריחו ונשמו אותו והשתכרו. ואני הייתי שרוי בשרעפים
הזויים סהרוריים משלי. ונוגה אהבה אותי רחוק, ורחוק הייתי רק
שלה. ודרך מיליוני כוכבים שוב איבדתי את דרכי, איש לא היה לי,
רק הנערה שרצתה שאעשה לה דברים. ולבדי לבדי בכיתי, ודמעותיי
זלגו כ-פנינות על הריצפה במורד לחיי, והנערה אספה את פנינות
דמעותיי לתוך שקיק קטן, אחת לאחת. וחושך היה לי, חושך על פני
תהום. אך ידעתי לאלוהים כי גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא, כי
משענתך אלוהים תנחמני. וכשגמרתי לבכות הבטתי סביבי, וכולם
רקדו, רק אני והיא לא. וניגבתי את דמעותיי והיא הניחה יד חמה
על שכמי ואמרה לי: "בוא." ואני קמתי. וסומא עיוור וחשוך הלכתי
אחריה.
היא הוציאה אותו החוצה מ-ים הצלילים אל לילה ממוטט בלי כוכבים
וירח. "איפה הכוכבים?" שאל דיכי. "איפה הירח?"
"אל תדאג." אמרה. והדליקה לו ירח בשמיים השחורים, ומסביבו
הדליקה מיליונים של כוכבים. והוא עמד והסתכל והתרגש מהעושר
הזה. "אין לך מה לדאוג יותר." אמרה והנידה בראשה.- "אתה בא?"
הוא הלך אחריה והיא הושיבה אותו לידה במכונית והניעה אותה. "את
מגיעה לכוכב נוגה?" שאל דיכי. "המכונית הזאת לא מגיעה עד
נוגה." היא אמרה. "אבל היא מגיעה לביתי." והם נסעו דרך האוויר
תחת שמיים שהחלו להתבהר. דיכי עישן והיא אמרה לו: "זה בסדר,
חבוב. תעשן." והוא לקח כל שאיפה עמוק אל תוך תוכו, וכל האוטו
התמלא עשן. אז הוא פתח חלון, וטיפות גשם ניתזו על פניו, והיא
אמרה: "זה בסדר, חבוב." והוא באוטו.
שמיים מתמוטטים עליהם והם שניים בתוך מכונית. דיכי רצה הביתה,
אל השמיכה וגלגל"צ. היא לקחה אותו בדרכים שלא הכיר. הרדיו שידר
"דברים בלחש", וכך דרך עלה של תאנה וכתר של קוצים הם הגיעו
לביתה. היא החנתה את האוטו על המדרכה, משביתה את המנוע. "בוא.
בוא אליי." אמרה לו, לוקחת את ידו. כך יצאו מהמכונית אל הקור,
ועלו במדרגות ביתה. כשהיא פתחה את הדלת והוא נכנס, היא אמרה:
"עכשיו אתה שלי." וסגרה עליו את הדלת. בחושך ללא אורות היא
השקתה אותו קפה, אומרת: "פה נוח לנו." ולוקחת אותו אל המיטה.
היא הפשיטה אותו לגמרי, ואז התפשטה בעצמה, גופה היפה עירום
לצידו. היא לקחה אותו למיטה, חיבקה ונישקה אותו, ולרוק שלה
בפיו היה טעם של תותים בטעם של פעם. ואז היא אמרה לו: "תלחש לי
באוזן את כל הדברים המלוכלכים." והוא לחש, סדום ועמורה לחש
באוזנה. היא חיבקה אותו ושאלה אם תהיה אי-פעם סיבה לצאת
מהמיטה. דיכי ליטף את פנייה ואמר: "לא יודע. לא נראה לי." היא
הביטה בעיניו ואמרה: "ואתה, אתה רק רצית לשיר."
"כן." אמר דיכי. "זה כל מה שרציתי אי-פעם." היא חיבקה אותו
חזק ובכתה. הוא ניגב את דמעותיה. "למה הבכי?"
"החיים קשים לי." אמרה. "אבל אני נאחזת בהם כמו אריה בטרפו.
לעולם לא אעזוב, לעולם לא ארפה." הזמן עבר, בחוץ צפר ג'קי
ומילמל: "לא יכול להיות. כל האנשים רוצים לנסוע לאנשהו. אף-אחד
פשוט לא רוצה להישאר במקום..." |