[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
אמרו לו שעכשיו קיץ

(ליובל, איפה שתהיה.)

לא היה ל-הפי מה לעשות. הוא ישב בחדר והקפיץ כדור כמו משועמם
טוטאלי. יש שיעורי בית שהוא שם עליהם זין. יש אותה שאי אפשר
לדעת אם היא איתו או לא. יש כדור. יש שעמום. בלי רדיו, בנאדם.
בלי מזון לנשמה. ועכשיו היא נכנסת. מכל החדרים בפנימייה. מכל
הבחורים. מכל החלומות. הנה היא נכנסת לחדרו שלו. עולמו שאינו
יודע אם כדאי שתפסע בו בכלל.
הילדות שלו שכך נמחקה עם הגראס. רמצים לוחשים. אפר אדום. מה את
רוצה, פייה יפה? בשביל מה באת כדי לטעום מכאבי וחולשתי. יש לי
חלומות מכאן עד אופק הכוכבים. יש לי ימים שאני בוכה וימים שאני
רק כואב. יש לילות שאני אסיר תודה שהמוות יגיע לבסוף, ויש
לילות שאני פוחד מהמוות פחד מוות. רק כשאני אדיש אני נושם.
כשאני אדיש הימים והלילות הופכים צלולים וללא מטרות. כשאדיש לי
אני צובר אנרגיה בבטריות של נשמתי לימים המרגישים שעוד יבואו.
אולי יבוא יום אחד, או ימים, בהם אני אסגור חשבון עם הזמן הזה
דרך כתיבה. אבל עכשיו אני פה. עם כדור קופץ. ואת נכנסת בשעריי.
למה לך?

היא נכנסה. לבושה בג'ינס כחול כהה וחולצה אלגנטית בצורת וי.
מישהו אמר לו פעם שמתחת לבגדים הנערות עירומות כביום היוולדם.
הוא האמין לכל מילה. היא נכנסה בשער החדר ושאלה את השאלה
הנדושה עם קצת לגלוג: "אז מה נשמע אצלך?" הוא תפס את הכדור
במעופו והישיר אליה מבט. "אני אוהב אותך." אמר. ושוב הקפיץ את
הכדור. היא הסתכלה בו, יפה להפליא, אבל הוא לא הביט על יופייה.
הוא הביט על הכדור. מועף מידו אל הרצפה. מתנגש בקיר. חוזר
לידו. ושוב. היא הביטה בו וגרדה את אפה. חיכתה שיגיד משהו.
משהו דרמתי. משהו מסתורי. כמו שבדרך כלל אומרים כשרוצים,
כשחייבים, לשחק את המשחק. אבל הוא לא אמר. "למה אתה אומר לי את
זה?" שאלה. "כי ככה אני מרגיש." אמר בפשטות. עדיין מקפיץ את
הכדור. היא הביטה בו. מה רוצה ממנה הילד הזה? שיגיד כבר. "אז
אתה רוצה שנהיה חברים?" שאלה. הוא תפס בכדור. "לא יודע. כדאי?"
היא הסתכלה בו המומה. הוא חזר להקפיץ. לפתע היא התמלאה חימה.
"לא היית צריך להגיד לי את זה."
"למה לא?"
"שמעת על לחזר?"
"כן." אלו שמועות שנלחשות מפה לאוזן במקלחות הבנים. בשירותים.
מסביב למדורות של ל"ג בעומר. בלחש בלחש. אחרי כיבוי אורות.
כשיש משהו להגיד שאיש אחר לא ישמע. יש דבר כזה, שמעתי, קוראים
לו חיזור. בוא תשמע איך זה הולך. "אתה מתחיל מהסוף." אמרה.
"תחזר, אחר כך נראה."
"לחזר זה משחק. אני לא אוהב משחקים." והכדור קופץ. יד. רצפה.
קיר. ושוב. שמישהו יגיד לו להפסיק להקפיץ את הכדור המזויין
הזה, חשבה, צעקה, במוחה. שמישהו יגיד לו שאנחנו מדברים פה על
משהו רציני. "מה אתה מוכן לעשות בשבילי?"
"כלום."
"אמרת שאתה אוהב אותי!"
"אני אוהב אותך, מותק, באמת."
"רוצה לדבר איתי? שיחות אני מתכוונת."
"לא."
"רוצה להתנשק?"
"לא. תודה."
"לא הצעתי. רק שאלתי."
"למה לך רק לשאול?"
"רוצה לשכב איתי?"
"לא. אין צורך."
"אז מה אתה רוצה ממני?" הוא הפסיק להקפיץ. "מה את מתרגשת? אני
לא רוצה ממך כלום. את חופשייה. חופשייה כציפור."
"אז למה אמרת לי שאתה אוהב אותי?"
"וואלה אין לי מושג. אין לי שום מטרה בזה. אני לא רוצה להשפיע
עלייך באיזה שהיא צורה."
"תגיד שאתה שונא אותי." זה ישבור את הקרח? זה יכניע אותו?
"אבל זה לא נכון."
"תגיד בכל זאת."
"אני שונא אותך." אדישות. מותק. אדישות. אני אוהב אותך. אבל
למי אכפת. שש מיליארד בני אדם לא שמים זין. המין מגלגל את
הכדור הזה, לא האהבה. אני יכול להיחנק בכיסופים. להבטיח הרים
וגבעות. להניח את לבי. למצוץ ממך אהבה חזרה. להשתעבד לך ולצפות
שאת תשתעבדי לי. אני יכול להעביר אצבעות על פנייך וללטף את
שפתייך. אני יכול להתחיל לשטוח את נשמתי וחיי. לספר את כל
סודותיי. לכפר על כל חטאיי. להבעיר את כל חולשותיי. אני יכול
לקנא לך כאילו את חייבת לי משהו מכוח אהבתנו. לא ללכת לישון
לפני שאת תגידי לי לילה טוב כמו שצריך. ואם את רחוקה, יש
טלפונים. לא אחלום לפני שתאחלי לי חלומות פז. אני יכול לא לצאת
בבוקר ללימודים אם אדע שאת לא מחכה לי בסוף היום. לנשק את
פצעיי. להניח תחבושות. אדומות. סגולות. ירוקות. בכל הצבעים.
ואני יכול לגרום לך להתאהב בי, כן, אחרי שתתרגלי אליי. אחרי
שתריחי בי את ההשתקפות הגברית שלך במראה. ואז נתלה בעתיד חתונה
וילדים. ונשתעבד. נשתעבד. נשתעבד. וכשאני אעמוד מתחת לחופה אני
אוכל לשבור את הכוס וכך לנעול את האזיקים בינינו. ואני יכול
לשמוח להיות אסיר שלך. ואני אצפה ממך להיות שמחה להיות אסירה
שלי. וככה נחיה ביחד איזה חמישים שנה עד שנמות. ואם אני אמות
ראשון אני אתבע ממך לבקר את קברי בכל חודש כדי שלא אשאר לבד.
מכוח אהבתנו. מכוח הדמים. או אולי מכוח ההרגל. כי איזו אהבה
תשרוד חמישים שנות נישואין?
והיא שואלת אותו: "היית רוצה שאני אוהב אותך?"
"למה לך? לא מספיק שאני נפלתי?" והיא לא יכולה יותר. היא
יוצאת מהחדר. השמיים גבוהים וענקיים על החצר המרוצפת. היא
מסתכלת סביבה. היא יפה. גם אם היא לא יודעת שום דבר אחר, את זה
היא יודעת. כל הבנים בשכבה, שלא מאוהבים בה, רוצים להיכנס לה
בין הרגליים. וזה שאוהב אותה לא אכפת לו בכלל. הוא לא שם קצוץ.
והיא שומעת את הקפצות הכדור. וכמעט שהיא התאהבה במישהו. היה
נער אחד שקראו לו חיים. היא גיששה אחריו. זה היה טרום רומן.
אבל אז הוא נספה בתאונת דרכים. והיא, החושבת על זה, הייתה
האחרונה בשכבה שידעה על זה, כי בדיוק הייתה בחופשה מהפנימייה.
נסעה לחתונה של קרוב משפחה. כשהגיעה, חדורת רצון רב ותחושת קרב
להכניע את הימים שיבואו בכל מה שיש בתוך החיים, כולם היו
עייפים. מדוכאים. נואשים. היא שאלה מה קרה. כולם הסתכלו על
החבר שלו, האדיש. שעכשיו לא אכפת לו בכלל אם הוא אוהב או לא,
על הפי. והפי קם. התקרב אליה. ואמר לה שחיים נהרג בתאונת
דרכים. לרגע חשבה שצוחקים ממנה. שעובדים עלייה. אבל אז המציאות
נשאבה לאחור בעיניהם הרציניות של הפי ושאר הנערים והנערות.
והיא הרגישה חלל בבטן ותחושה שהחיים אכזריים עד אימה, ועל כל
זה היא בכתה. והפי נגע בכתפה וחיבק אותה. והיא חיבקה אותו
בחזרה בעודה בוכה. הפי לא בכה. והיא חשבה ש-לו היה זמן לבכות
ולגמור על חיים את הדמעות. אבל יותר מאוחר היא שמעה שהפי מעולם
לא בכה על מותו של חיים. אם הוא עשה את זה, אף אחד לא ראה. לא
כל החניכים בכו. אבל הפי היה החבר הכי טוב שלו. כמו אח. והם
אמרו שהוא התכנס בעצמו. אבל לא בכה. לא לפי שידעו. אף דמעה
אחת.
מי אתה, הפי? היא שאלה. היא הלכה להכין שיעורים. ואם הפי משחק
בה, שתיקתה תגלה את זה בימים שיבואו. אחרי הכל היא יודעת לשחק
את המשחק.

הפי המשיך להקפיץ את הכדור סתם. אכן, שעמום טוטאלי. לבסוף נמאס
לו והוא הניח את הכדור בארון. משם הוציא חפיסת סיגריות שאסור
לו לעשן ומצית חד-פעמי שאסור לו להדליק בו סיגריה. הוא הכניס
אותם לכיסו, נעל את הארון, ויצא מחדרו אל הלילה. בביתן שמולו
היו ארבעה חדרים סביב סביב. והחדר שמול עיניו היה פעם חדרו של
חיים, לפני שמת. עכשיו חיים כבר לא יגור שם לעולם. הוא הביט
בדלת החדר ופסע בשבילים אל תוככי כפר הנוער. הוא הלך כחמש דקות
עד שהגיע אל מישור ליד סוכת הטרקטורים. הוא ישב על עץ גזע כרות
והדליק לו סיגריה. מוחו התאבך עם העשן. הוא נשען על הקיר
שמאחוריו ונתן למוחו לרוץ לכל מחשבה שירצה. שואף. נירגע. משחרר
עשן ללילה. וכך חשוף לכל נירדם. והנה בחלומו הוא קם מגזע העץ.
והוא יודע שהוא חולם. והוא הולך חזרה לקבוצה שלו. ומסביב אנשים
עם רובים ומצלמות קולנוע. מסריטים פה איזה סרט. והוא מגיע
לקבוצה ביודעו שהוא חולם. ורואה שמשהו פה השתנה. בכיכר בלב
הקבוצה צמחו לפתע שיחי פרחים. ובחדרו של חיים יש פסלים. על
הרצפה. סביב. שטוחים. דוממים. הוא מתפעל מזה, חושב שזה חלום
נפלא, והולך לחדר של חיים. ושם פתאום הוא רואה שיש פחות פסלים
משהוא ראה בתחילה. והוא מרגיש שהוא עומד להתעורר. אבל הוא נאחז
בחלום. ולפתע הוא רואה יושב על המיטה, חיים. עסוק במשהו. והוא
לא מתפלא לראות אותו, כי הוא יודע שזה חלום. והוא אומר "חיים."
וחיים מסדר משהו בתיק וחוזר לארון. מוציא בגדים. חוזר לתיק שעל
המיטה ומסדר ת'בגדים בתוכו. והוא מרגיש שהחלום הזה עומד
להיגמר. שהוא עומד להתעורר. והוא נאחז בחלום בכל כוחו. וחיים
פזור דעת. והוא מרגיש שחיים יודע שהוא מת. אבל הוא עסוק במשהו.
והוא אומר לחיים "התגעגעתי אלייך." וחיים מביט בו מעל לתיק
סהרורי. ואז חיים קם אליו. מתכופף. ומחבק את הפי. והפי מופתע
לראות כמה חיים גבוה פתאום. הוא לא היה גבוה כך קודם. כמעט
בראש שלם. ולאחר שגמרו להתחבק הפי נותן טפיחות של אגרופים
עדינים על החזה של חיים שהיה כמעט מול פניו ואומר לו "איך
נהיית כזה גבוה?" וחיים מחייך בפיזור דעת. לא אומר עדיין כלום.
בלוריתו יורדת על עיניו. ואז החלום מתנפץ כמו חתיכות נייר
שמתפזרות ברוח והוא מתעורר.
הפי רואה שהסיגריה נפלה מידו על העפר ונכבתה שם. הוא זוכר את
החלום כולו. הוא מדליק סיגריה חדשה. קם. ואומר בלחש "תמיד רצית
להיות גבוה יותר, חיים." ואז חוזר לקבוצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב סלוגן לנשמה
- מארץ ישראל
השלמה


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/05 20:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה