אתמול, בפעם האחרונה שבאתי אלייך, לקחתי את הזמן.
הלכתי לאט לאט כאילו שזה בוקר אביבי נעים ולא לילה קר.
רציתי שהשעות האחרונות איתך ינזלו לאט לאט.
מכונית כהה וחדשה עברה לידי לאט, נהגה בחן אותי, הוא עצר כמה
מטרים לפניי.
אני לא מיהרתי, המשכתי לצעוד לאט.
הנהג קרא לי. הוא ישב שם במכונית המרווחת שלו, בפוזת "אני מלך
העולם" על מושבי העור.
משום מה ידעתי שהוא לא עומד לבקש הנחיות.
תגידי, אתה רוצה לשמור על קשר איתי?
לא.
מה איכפת לך? נכיר קצת, נדבר כמה ימים ואז תחליטי.
לא, תודה.
למה את שוללת כ"כ מהר?
כי עכשיו אני בדרך לחבר שלי (זה שהוא נוטש אותי עוד 12 שעות,
לא נראה לי אז כמידע רלוונטי).
את יודעת, אני אתן לך כל מה שאת רוצה. כל מה שתבקשי, אביא לך.

השפלתי מבט כדי למצוא על אצבעותייו טבעת נישואין שלא היתה שם.
אתה לא יכול.
"תנסי אותי" אמר וחשף שיניים לבנות בחיוך.
אתה רואה את הבניין המרוחק? שם יש את כל מה שאני רוצה, שם הוא
גר.
תביא לי אותו.
הוא התניע והמשיך במסעו.


היום בבוקר כשרצית לוודא שלא שכחתי דבר כמנהגי בקודש כי זו
הפעם האחרונה שלי בחדרך, העברתי מבט מרפרף על חלל החדר.
מבטי התעכב על המיטה, אותה מיטה שחלקנו בה. אותה מיטה שנגענו
אחד בשני, אותה מיטה שממנה קראנו.
ורציתי להגיד- אתה לא רואה שעל הסדינים הבהירים, לא רחוק מהצד
שבו אתה יישן, השארתי את הדבר הכי חשוב?
השארתי את הלב שלי, ליבי ליבי כתם דם שותת.
והוא שואב חום ממגע גופך ומדמם לאיטו, מכתים את לובן המצעים,
אינך רואה אותו?
אני לא שוכחת לקחת אותו, זכרונו מכאיב לי, אבל הוא כבר לא שלי,
נתתי לך אותו כ"כ מזמן ואתה אפילו לא שם לב שהוא מלווה אותך.
אינך מתחזק אותו, לא דואג לו. והוא כמו כלבלב נאמן מכרכר
סביבך, נאמן לך בצורה עיוורת, ואוהב.

התעוררתי.
חושך.
השעון עדיין לא צלצל.
יש לי עדיין כמה דקות של חסד.
כמה רגעים של הנאה מימך.
אני שומעת את נישמותך, הן קצובות ועמוקות. אתה ישן.
נותר לי לדמיין את תווי פנייך בעלטה הזו.
להזכר במגע עורך על גופי.
פנייך כה קרובות אל שני, אפך חפור בשערי, כאלו שאתה מנסה
לנשום אותי בשנתך.
נגיעה מרפרפת על שפתותייך.
כמה שאני רוצה אותך.
כה קשה הפתוי של לנשק אותך ולהעירך.
להרגיש את כפות ידייך מגששות.
לחוש את גופך מביא מרגוע  לתאוותי.
לא נותרו לי עוד ימים רבים איתך, בעוד שבוע תהיה בצד השני של
העולם.
אני צריכה לחנך את עצמי לא להתגעגע, לא לאחוז בך בייאוש.
לתת לך ללכת.
השעון מצלצל.

אם היית שואל אותי מה אני רוצה...
אבל לא שאלת.
וגם אם היית שואל- עד כמה בכלל זה היה רלוונטי? עד כמה זה היה
משנה?
אבל עכשיו כשהכל חתום והכל ידוע ואתה מתחיל את במסעך עוד 3
שעות,  אומר מה אני רוצה.
אני רוצה שעוד שבועיים, בבוקר של הטסט שלי, תעיר אותי בנשיקה
על המצח, ותגער בי על כך שמאוחר ועדיין לא שתיתי או אכלתי
משהו.
אח"כ בקול מונוטוני תזכיר לי בפעם השבעים ושלוש, שבכדי לעבור
את הטסט כל מה שאני צריכה לזכור זה רק שני דברים- כל הזמן
להביט במראות כדי להראות דריכות ולזכור לנסוע כ-2 קמ"ש פחות
מהמהירות המותרת. ואז אני אגיד לך שאני רגילה לכך שדברים באים
בשלשות, אתה תחשוב לרגע, תתרכז ואז תגיד שהדבר השלישי שאני
צריכה לדעת בכדי להצליח במבחן הוא שאתה אוהב אותי.
ואני אחייך.
אני רוצה שתעזור לי להתמודד עם הלימודים.
אתה תנסה להסביר לי את החומר ואני אבהה בך במבט מיואש.
אתה  תהיה מתוסכל על כך שאני לא מבינה חומר פשוט יחסית.
אבל  לא תתעצבן  ותסביר לי שוב.
לא תיתן לי ליפול.