"תרגעו, אנחנו חיים", תאמינו לי אין משפט שהייתם רוצים לשמוע
יותר.
כמעט שנה עברה מאז והמשפט הזה עדיין מהדהד לי בראש ללא הרף.
התישבתי לכתוב את הסיפור שלי כחלק מתרפיה עצמית, אני סובל ממה
שנקרא תסמונת פוסט טראומטית, ובמטרה לנסות להחזיר לי את שנתי
הנודדת התיישבתי אל מול המחשב.

אני לא חושב שאפשר להסביר את זה למי שלא היה שם, גם לי קשה
להבין את המשמעות, את העוצמה שיש במילים האלה.
זוהי השמחה בצורה הטהורה ביותר שלה, השמחה על היותך בחיים.

תרשו לי לספר לכם איך הכל התחיל.
הייתי חייל, לוחם ב"עורב" גולני, אחרי שטיילנו בכל עיר בגדה
בזמן חומת-מגן, קיבלנו פקודה לארוז את הפלוגה, לרדת למקום שלא
הכרנו לפני כן, מקום שבסיפורים היה גרוע יותר מכל מחנה פליטים
שהכרנו עד אז, המקום של "גבעתי", יורדים לעזה.

באותה התקופה הצוות שלי היה על סף סיום המסלול, ירדנו לעזה
כצוות הצעיר ביותר שם והשגרה המבצעית שלנו כללה בעיקר משימות
של תצפית על הצוותים הוותיקים, כוח חילוץ ולפעמים סגירה הקפית
על איזה מתחם שהסיירת עשו בו מעצרים.

במבט לאחור קשה לי להבין את זה, אבל כשאתה לוחם, בעיקר כשאתה
לוחם בגולני, הדבר שאתה הכי רוצה, השאיפה הגדולה ביותר שלך,
עוד לפני הבית והחברה, היא להתקל, "להוריד" מחבלים.

אומנם נתקלנו כמה פעמים בשטחים , אבל איך שהוא יצא שהצוות שלי
לא זכה לטבילת אש אמיתית.
ולכן אפשר להבין את התסכול שהיה בין החברה באותה תקופה בין
שמירה על חניון האכזריות למשימת תצפית על עוד מעצר של
הוותיקים.

את מירב זמננו הפנוי העברנו בחלומות על החיים הטובים שאחרי
סיום המסלול, בקנאה בוותיקה , ובפחד מהול בצפייה לקראת המסכם
שעוד עלינו לעבור לפני שנהפוך בעצמנו לוותיקים.
כבר התחלנו אותו פעם אחת אבל נכשלנו, נשברנו מנטלית כבר בלילה
הראשון.
התירוץ הרשמי היה שקר מדי אבל בלב כל אחד מאתנו ידע שכל מי
שנשבר, כל מי שעלה לרכב החפ"ק או צעק כמה שקר לו, ואני ביניהם,
פשוט ויתר לעצמו.

ידענו שבקרוב נקבל הזדמנות שניה ולי היה ברור שהפעם נפגוש את
ההורים על פסגת הטבור כנהוג ביחידה ונקבל שם למעלה את סיכות
ה"עורבון" באגרוף אל החזה הגאה שלנו כלוחמים.

ביום רביעי  התחילה להתרוצץ שמועה בצוות, נוסעים לשרגא, יש
מסכם יום ראשון.
המון ריצות לחדר הקצינים ושיחות טלפון לברר האם יש אמת בשמועה
הסתיימו כשעידו, הסמל לשעבר ומפקד הצוות הזמני, נכנס לחדר
והודיע להתחיל לארוז את הציוד.
זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בשירות שלי ששמחתי שלא יוצאים
הביתה לשבת.

כדי שתבינו ממה הפחדים שלנו נבעו או למה בגלל המסכם הזה לא
יוצאים לשבת הביתה, אני אנסה להסביר לכם במה מדובר.
בתור לוחמים ב"עורב" המקצוע היעודי שלנו הוא שימוש בטיל נגד
טנקים מסוג טאו (שנקרא "עורב" ועל שמו אנחנו נקראים).
במלחמה בדרך כלל הטיל יהיה מורכב על גבי נגמ"ש אבל מתרגלים גם
נשיאה רגלית של הטיל ומערכת השיגור שלו שמתחלקים בין הלוחמים
יחד עם המזון המים והביגוד החם.
בסך הכל בממוצע כל אחד סוחב בערך 40 ק"ג על הגב במסכם הנמשך
חמישה ימים בהם העקרון המנחה הוא לדמות מצב של מלחמה בכוחות
הסוריים.

את השבת שלפני המסכם בהכנות שהתחלקו לשני נושאים עיקריים,
הראשון היה הכנה של הציוד, במשקלים כאלה כדאי לוודא שהמנשא
יושב עלייך טוב וששום דבר לא קופץ או משוחרר שם בפנים, בנוסף
צריך לחלק את המשקל בצורה שכל אחד יקח כמה שמותר לו בהתאם
להגבלות לפי המשקל שלו וצריך שכל האוכל והמים יכנסו איפשהו, מה
שלא תמיד היה קל לעשות כי אף אחד לא רוצה להוסיף לעצמו עוד כמה
קילוגרמים על הגב.

החלק השני של השבת היה לימוד המשימה, התייחסנו למסכם כמו אל כל
פעילות מבצעית אמיתית, למדנו את האויב  שלנו, הכרנו את המשימה
ואת השיטה בע"פ, תרגלנו את סדר התנועה ולמדנו את המקרים
והתגובות, מי שהיה צריך למד בע"פ גם את ציר התנועה לפשיטה של
הלילה הראשון.

במוצאי שבת עברנו תחקיר ע"י המ"פ, כל אחד נשאל לגבי המשימה
ונבדק שכולם מוכנים למסכם בצורה הרצינית ביותר ולאחר מכן הלכנו
להשקל עם הציוד כדי לוודא שכולם סוחבים כמה שמותר, והלכנו
לישון בציפיה לשבוע האחרון שלנו בתור "צעירים".

ביום ראשון בבוקר התחלנו לדבר ביננו שהפעם אין סיכוי שנכשל
שהפעם נסיים סוף סוף את החרא של הצעירות ונחייה טוב סוף סוף
בוותיקה.
כל הציוד היה מסודר ב-ח', נגמר המסדר וקיבלנו את הלחם והנייר
טואלט להוסיף לפק"לים ואז ממש בזמן שכבר היינו אמורים לצאת
לדרך הגיע הודעה לחזור לחדרים ולחכות, בינתיים אין הסעה.
לקראת הלילה פשוט אמרו לנו ללכת לישון ושיעירו אותנו כשההסעה
תגיע, מה שלא קרה בסופו של דבר וקמנו למחרת לעוד יום בשרגא.

רוב היום הועבר בשאלות לגבי מה שקרה ומה שיהיה עכשיו, פחדנו
שידחו לנו את המסכם שוב מצד אחד וקווינו שיתנו לנו לעשות אותו
קצר ביום מצד שני, ובסופו של דבר הגיעה ההודעה שיוצאים הערב
לדרך  ולא ברור מתי מסיימים.
עשינו שוב מסדר זריז, העמסנו את כל הציוד על האוטובוס ועל
האביר של החפ"ק ויצאנו אל נקודת ההתחלה מלאי מוטיבציה.

כרגיל שירי גולני ליוו את הנסיעה ונועדו בעיקר כדי להסוות או
להפיג את העצבנות, ואלעד דאג שהנסיעה תהיה גם מצחיקה, מה שלא
תמיד מצא חן בעיני אייל.

כשהגענו כל אחד עשה את הסידורים האחרונים שלו.
הכובע, הכפפות , להדק את הנעליים, להשתין, לסדר שוב את הרצועות
של המנשא.
אני אישית הדלקתי סיגריה יחד עם שאר המעשנים מאחר ובמשך השבוע
אסור כמובן לעשן, ובעיקר הכנתי את עצמי נפשית למאמץ.

החפ"ק בדמות רועי שהיה הסמ"פ של היחידה באותו זמן ומפקד הצוות
שלנו בשנה הראשונה למסלול וסער שהיה מפל"ג האימונים של היחידה
הגיעו, הם העבירו לנו תדריך בטיחות קצר, חילקו מספרי ברזל,
נתנו נאום קצר של רעל ויאללה לדרך, פשיטה לילית, רגלית, חשאית
של בערך 12 ק"מ.

ההתחלה היא תמיד החלק הכי קשה בשבועות האלה, לא רק בגלל שלוקח
זמן להתרגל לטיל של 30 ק"ג על הגב שלך אלא בעיקר בגלל שאתה
יודע שזו רק ההתחלה ויש לפנייך עוד חמישה ימים.

צעדנו בקצב קבוע וכל אחד היה שקוע במחשבות שלו ובשיחות חשאיות
עם זה שהלך לפניו בטור.
אני לא יודע ממש למה אבל בד"כ בזמנים כאלה השיחות מתנהלות על
אוכל, עוד לא היינו רעבים אבל כבר פינטזנו על מה שנאכל אחרי
המסכם, לפאטו וויזנר זה היה חומוס טלפיות, אצלי זה היה ארטיק
"שוקובו".

לא עבר הרבה זמן לפני שאלוהים כנראה החליט שהדרך לא מספיק קשה
ופתח את ארובות השמיים, מה שגיוון לנו קצת את ההליכה ובמקום
להתעסק  רק ברצועה שכואבת בכתף אפשר היה לחשוב קצת על הגשם
שמתעלם מחליפות הסערה וחודר דרך כל חריץ פנוי בדרכו להרטיב לך
את הגרביים ואתה מרגיש שאתה צועד בתוך שלולית גדולה.

ניצלתי את השקט של ההליכה להסתכל מסביב, על הצוות, חבר'ה
שעברתי איתם את השנה וחצי האחרונות, ובעיניים של כל אחד מהם
אפשר היה לראות שהפעם לא נשבר, שזהו עוד ארבעה ימים וכמה שעות,
הכל יגמר.

אחרי לילה ארוך של הליכה הגענו אל תחתית ההר שעליו היינו
אמורים להקים את העמדה, אבל בזמן חציית השלולית שנקוותה מתחתיו
נשמעה צעקה וקול של נפילה, מסתבר שדנה שוב נקע את הקרסול הדפוק
שלו, בדיקה קצרה העלתה כי הוא לא יוכל להמשיך ובקשר הודיעו
להשאיר אותו שם עם מלווה ולעלות לפסגה.

עידו החליט שוויזנר ישאר עם דנה וכל השאר התחלנו לעשות את
דרכנו במעלה ההר, בגלל העליה התלולה את רוב הדרך נאלצנו לזחול
על שש ולהעזר בנשק שלנו למטרות שלא למענן הוא נבנה.
כשהגענו למעלה זכינו להוריד את המנשא מהגב, הרכבנו את המערכת,
שמנו טיל בקנה ונשכבנו מסביב, דקות קצרות של רגיעה לשרירים
הכואבים, אבל לא לזמן רב, החפ"ק החליט במהרה שארטילריה סורית
נופלת עלינו , מיד כל אחד רץ למערכת, לקח את החלק שלו בחזרה,
תוך דקה עלינו שוב על ציוד ויצאנו לחלק הקשה ביותר בכל פשיטה,
הנסיגה.

זחלנו את  דרכנו במורד ההר  עד לשלולית שמתחתיו, שם אספנו את
ויזנר ואת דנה, שבגלל שהיה פצוע אמיתי לא נאלצנו לסחוב את אחד
החיילים הבריאים בצוות אלא רק להגיע כמו שאנחנו אל נקודת
הפינוי.

אחרי דיון קצר החלטנו לא לפתוח אלונקה ולסחוב את דנה בסחיבת
אחד על אחד, הרמתי אותו ראשון והתחלנו ללכת כשברקע אור ראשון
של הזריחה של היום השני של המסכם.
כל כמה עשרות מטרים התחלפנו, אחרי הכל כשיש לך משקל כזה על הגב
לא קל להוסיף עליו עוד אדם, שגם הוא על ציודו, כך שההתקדמות
היתה איטית מאוד והרעב והעייפות כבר החלו לתת את אותותיהם בכל
צעד.

אחרי כמה מאות מטרים בודדים דנה החליט שהוא מעדיף לצלוע את
שארית הדרך, הורדנו אותו והמשכנו להתקדם בקצב מינימלי, הנסיגה
ארכה מספר שעות לא ארוך והגענו אל  הגדר המקיפה את קיבוץ רמות
מנשה.
נכנסנו לקיבוץ, חלפנו על פני מועדון הטרמינל אותו רובנו הכרנו
בעיקר ממסיבות יום שישי, ונכנסו אל מחסן שהקיבוץ הסכים לנדב
לנו על מנת שנוכל לפשוט את המדים הרטובים ולנוח קצת במקום יבש
לפני המשך הדרך.

תאמינו לי, שום שף בעולם לא יכול להכין מנה שתשווה בטעמה לטעם
של טונה עם קטשופ בשבועות כאלה, אבל מה לעשות שמאחר ואנחנו
נושאים על גבינו את המזון הוא מוגבל וכל אחד זכה לפרוסה אחת
כזו עם טונה, אולי קצת בוטנים וסוכריה, אבל בטח שלא מספיק בכדי
להשביע את הרעב.
אי אפשר להגיד שהתלוננו, זו היתה סעודת מלכים, במיוחד לאחר
שפשטתי את המדים הרטובים וירדו לי 40 קילו מהגב.

אחרי כמה דקות של נירוונה, עידו הודיע לנו להעלות שומר שיעמוד
בכניסה וללכת לישון. פאטו עלה לשמור ראשון ואני הכנתי רשימת
שמירה, לא ידענו כמה זמן יהיה לנו לישון אז חילקנו את השמירה
למשמרות של עשרים דקות והלכנו לתפוס חתיכת רצפה לישון עליה,
כאשר מי שהצליח להתקמבן אילתר לעצמו אפילו מזרון מאיזה בד שהיה
זרוק שם במחסן, חיי המותרות...

הופתענו לטובה שההשקמה הגיע רק אחרי מספר שעות לא קצר שינה,
ושהיא לא באה בצורה של הקפצה.
העירו אותנו עם פקודה חדשה להכין, מסתבר שבמשך השינה שלנו
מחבלים "חטפו" את דנה הפצוע והם מחזיקים אותו במחבוא שלהם אי
שם בגזרה, שוב מתכוננים לפעילות מבצעית כביכול, החוד לומד ציר,
שלום מכניס נקודות לג'י פי אס (מכשיר ניווט לוויני) שלו, וכמה
מתנדבים מכינים את הפקודה על בריסטול, השאר שוב העבירו את הזמן
בלארוז את הציוד, לסדר רצועות, להחליף את המדים הרטובים באלה
שניילנו מראש ובלהתכונן לעוד לילה ארוך.
עברנו תדריך זריז וקיבלנו את ההוראה, יש לכם ארבע שעות, זוז!

אני לא יודע בדיוק למה, אבל לי לפחות הלילה הזה היה קל יותר
מהקודם, לא שהמרחקים התקצרו או שהמשקל ירד, זה פשוט עניין של
להכנס לתלם, ההליכה הופכת להיות משהו שאתה בכלל לא צריך לחשוב
עליו, המנשא הופך להיות חלק ממך והשפשוף בגב לא ממש מציק
יותר.
צעדנו לנו בבוץ במשך הלילה בשקט מופתי, אותי הציפה הרגשה של
אופוריה, שהחלק הקשה כבר מאחורינו ושפשוט נעבור את זה וזהו.

כשהתקרבנו אל היעד עברנו למצב של לחימה ביעד חשוף, הורדנו
מעלינו את הפק"לים הכבדים, נשארנו עם אפוד ונשק, הצעידה הכבדה
הפכה להתגנבות זהירה, הנשק בשקע כתף, מבט דרוך לפנים.
התקרבנו אליהם עד שהראשונים יצרו קשר עין עם ה"מחבלים", ואז
ישרנו קו והתסערנו תוך צעקות "אש אש אש".
תוך שניות הסתיים ה"קרב" בניצחון מוחץ לכוחותינו, אבל לא זכינו
לשמוח על ההצלחה במשימה, אומנם שחררנו את הפצוע, אבל עכשיו
צריך להגיע אל המסוק שיפנה אותו מהשטח.

חזרנו אל הציוד והבאנו את האלונקה, פתחנו אותה וקשרנו אליה את
דנה במהירות, ושתיים שלוש, אלונקה לגובה מותנים, אלונקה לגובה
כתף ויוצאים לדרך.
אם יש דבר יותר כואב מלסחוב את הפק"לים שלנו, זה לסחוב את
הפק"לים ואלונקה עם פצוע עליה, זו היתה האלונקה הראשונה במסכם
והכתף עוד לא התרגלה למעמסה או כמו שנהגו לומר לנו בטירונות,
עוד לא נפתח שקע בית האלונקה.

הנסיגה הזו, כדרכן של נסיגות, לא התקדמה בקצב מהיר במיוחד,
והבוץ העמוק שעברנו בחלקים גדולים של הדרך לא הקל עלינו, היו
קטעים נוראיים שבהם שקענו עם האלונקה בבוץ עד הברכיים,  אפילו
סוויסה, הקשר שלנו, שהיום הוא בעצמו מפקד צוות ואלונקות לא ממש
הזיזו לא בעבר, איבד את קור הרוח, לא היה ברור איך נתקדם בבוץ
כזה עם המשקל הזה על הכתפיים.
אבל עידו סרב לזוז אפילו בס"מ מהפקודות ודרש בקור רוח שנפסיק
להתלונן ופשוט נמצא דרך לעשות את זה.
זה היה הרגע שהייתי הכי גאה בצוות, במקום להכנע לכאב, כל אחד
נתן כתף, משכנו אחד את השני, גררנו את עצמנו דרך הבוץ והצלחנו
להמשיך להתקדם.

כשיצאנו מהבוץ הגענו לעלייה שלא היתה תלולה במיוחד אבל את הסוף
שלה לא ניתן היה לראות מלמטה. ודווקא כשחשבתי שהתגברנו על
המשבר הגיע עוד אחד.
לסטאס התחילה לכאוב הרגל והוא ניגש לעידו וביקש לקרוא לחפ"ק
בטענה שהוא לא יכול להמשיך יותר. אבל כדבריו שלו "עידו היה גבר
ולא נתן לי לפרוש" והמשכנו בהליכה.
כמה מטרים לאחר מכן שמעתי צליל פקיעה מהמנשא שלי, אחד הצדדים
השתחרר והטיל שלי היה תלוי על בלימה וכמעט שנגרר מאחורי על
הבוץ.
מאחר ושלא היה מנשא אחר והמסכם מדמה מצב של לחימה, לא היתה
ברירה, לקחתי את הטיל בידיים, והמשכנו לטפס.

הבוץ ושינויי המסלול שבעקבותיו האריכו את הדרך מאוד והנסיגה
הסתיימה רק אחרי שש שעות, הגענו אל הנקודה המיועדת, סוויסה
הנחית מסוק מדומה בקשר והחפ"ק "נחת" ולקח את הפצוע.
דקה לאחר מכן הגיע פקודה חדשה בקשר, תגיעו לחניון הלינה.
חשבנו לתומנו כי הצלחנו לעבור עוד לילה, חזרנו לשני טורים
ויצאנו מחויכים אל נקודת השינה.

אחרי חצי שעה של צעידה הגיעה הודעה בקשר שידענו כי היא מבשרת
רעות, נא להעלות מצב כוננות אב"כ לרמה 4, מסכות יוצאות
מהפק"לים ועוברות למצב זמין.
אחרי עוד רבע שעה הגיעה ההודעה על מצב 5, מסכות על הראש, עוד
לא על הפנים.
מהנסיון בשבועות קודמים ידענו לצפות לגז מדמיע וזה אכן לא אחר
לבוא.

רכב החפ"ק הגיע מאחורי וכשהוא עבר לידנו השליך עלינו שלושה
רימוני גז מדמיע, אחד מאחור, אחד באמצע ואחד בראש הכוח, מיד
שמנו את המסכות על הפנים, אבל מאחר ואלו מסכות משומשות של
אימונים הן לא ממש סייעו מפני הגז ובילינו כמה דקות בלהחנק
ולדמוע, לפני שהגיע פקודה חדשה, יש שני פצועים בהתקפת האב"כ,
אף אחד לא מוריד מסכות.

שוב פצוע על האלונקה, ופצוע באחד על אחד, אני לא זוכר מי
הפצועים היו אבל אני ופאטו לקחנו את האחד על אחד, כשהשאר לקחו
את האלונקה ואת הפק"לים של שלושתנו.
זו הייתה נסיגה קצרה, אולי ק"מ, אבל בלי ספק הכי קשה במסכם,
מסכה על הפנים, כל הגוף צורב מהגז, העיינים דומעות וקשה
לנשום.
אבל נו מילא, מתקדמים, מחליפים את הפצוע ביננו כל כמה צעדים,
ונגררים לאט לאט כשלא ברור לאן הולכים וכמה זמן זה ימשך.
אחרי זמן שנדמה כמו נצח אבל למען האמת היה יותר קרוב לרבע שעה,
קיבלנו אישור להוריד את המסכות ומעט אחריו אישור להוריד את אחד
הפצועים.

התארגנות זריזה והמשכנו בדרך עם אלונקה, שלפתע לא נראתה כסוף
העולם, אומנם הבוץ עדיין היה שם, והכתף עדיין כואבת, אבל אין
מסכה, אתם יודעים עניין של קנה מידה והשינה שוב קרובה אלינו.
אבל כמה עשרות מטרים מהחורשה שבה יועדנו ללכת לישון, בזמן מעבר
על גשר בקר, שוב צעקה, הפעם גילי על הרצפה.
מהר מאוד הסתבר שהמקרה חמור בהרבה הפעם, הרגל של גילי נתפסה
בין השלבים של מעבר הבקר והוא נפל אחרונית עם הפק"ל  בצורה
בואו נגיד לא טבעית.

החפ"ק הגיע מהר עם החובש, שבלי להסס הרבה החליט לפנות אותו
למיון, אבל עם כל הדאגה לגילי המסכם חייב להמשך ומהר מאוד
קיבלנו הוראה להמשיך.
האלונקה שוב הועלתה על הכתף ולאחר כמה נפילות לא נעימות בבוץ
שיחד עם הפציעה של גילי הובילו למצב רוח לא נעים בצוות, הגענו
על פאתי החורשה, שוב הונחת מסוק דמיוני לקחת את הפצוע, שוב
הגיע החפ"ק והודיע לנו לקחת את הציוד לחורשה וללכת לאכול
ולישון.

התארגנו בחורשה במבנה של מארב ובתורות כל אחד פשט את הציוד
והמדים הרטובים ועלה על חרמונית. המדים והגרביים נתלו על שיחים
בחורשה לייבוש והתחלנו לסעוד את ליבנו בעוד סעודת מלכים של
טונה ובוטנים כשלפתע אני מביט מבעד לחורשה ורואה את אבא שלי!
עומד לו שם משוחח עם רועי וביד יש לו... את מצלמת הוידאו
שקיבלתי במתנה מאחי לא מזמן.
אני לא חושב שיש דבר יותר מוזר מלהתקל באבא שלי באמצע שום
מקום, במסכם שלי, אבל הוא אמר שהוא תאם את זה עם רועי מזמן,
והוא משאיר לרועי את המצלמה שיתעד את המסכם (בסופו של דבר
אפילו הכנתי מהחומר המצולם די וי די אותו ראינו במפגש צוות לא
מזמן).
אבא שלי עלה אל ה"מארב" שלנו והתחיל לצלם אחד אחד את כל הצוות,
את הפק"לים, את הפנים הצבועות בצבעי מלחמה ואת המדים על
השיחים.
כל אחד עבר תיחקור קצר לעיני המצלמה, איך קוראים לך, מאיפה
אתה, מה התפקיד שלך, מה המסר שלך לאומה.
בלי ספק אתנחתא משעשעת מהמסכם, אבל היא לא נמשכה הרבה זמן,
נפרדתי מאבא שלי בנשיקה וחזרתי לעמדת השינה המאולתרת.
שוב רשימת שמירה, שוב שומר אחד עומד, ושוב הולכים לישון, עוד
לילה עבר.

לא אטריד אתכם בפרטים המיותרים כי הכוונה היתה שתבינו את רוח
הדברים, גם ביום המחרת הלכנו הרבה, סחבנו אלונקות וחיסלנו
מחבלים דמיוניים , שוב כאבו וקיללנו ובכינו בלב, שוב נשכנו
שפתיים והזמן זחל לו לאיטו אבל גם יום זה נגמר, עם שחרו של
היום הבא, הגענו אל בסיס צה"לי גדול באזור, למרגלות רכס הכרמל
שם הסתיים החלק העיקרי של המסכם.

נכנסו לבסיס דרך כניסה אחורית , שם חיכה לנו הג'יפ של החפ"ק
ורועי תיעד במצלמה את הטיפוס האחרון.  ולאחר מכן התברר לנו
שהוא גם העיר הערות למצלמה מאחורי הקלעים.
הגענו אל האוהל שלנו בבסיס, שם הורדנו את הפק"לים מעלינו
ועמדנו ב-ח, ואחרי קצת שחרור והרפייה רועי הודיע שמותר להתקלח,
מותר לעשן סיגריות ואפילו הולכים לאכול בחדר האוכל של הבסיס.
האושר שבדברים הקטנים נגלה לנו שוב ברגעים אלו, הסיגריה הזכירה
לי רגעים מהחטיבה מתחת למדרגות של איזה בניין עם חברי ילדות.
את הטונה של הימים האחרונים החליפה ארוחת פאר בחדר האוכל של
הבסיס, וקשה לתאר את המראה של הגב וכפות הרגליים של החבר'ה
אחרי שהורידו נעליים שכרעו תחת משקל ושחו במי גשמים מספר
ימים.
לפנינו נשאר רק חלק אחרון לפני קבלת ה"עורבון" מסע חביב בן 40
קילומטרים עם המשקלים על הגב, שצפוי להתסיים בטקס על פסגת הר
התבור.

אחה"צ נאספנו שוב למסדר ציוד, אני קיבלתי מנשא חדש לטיל שלי מה
שרומם את רוחי לקראת הדרך הצפויה כמעט כמו העובדה שסוף המסלול
רחוק לילה אחד מאיתנו, בדיקות, נאומים, סיגריה ועלינו
לטיולית.
גם על המסע אין יותר מדי מה לספר, 40 ק"מ זה מרחק לא קצר ללכת
ברגל, אבל אחרי שבוע כזה וכשהסוף כל כך קרוב זה לא מה שיעצור
אותנו, אומנם הדרך לא היתה קלה כמו שסיפרו לנו אבל התמודדנו
איתה ואפילו בקצב מהיר מכפי שציפו מאיתנו, ועם אור ראשון של
בוקר למחורת התחלנו לטפס במעלה ההר, את הפסגה כבר אפשר היה
לראות בבירור והרגליים כבר בכלל לא כואבות.

בסיבוב האחרון לפני הטיפוס לראש ההר נגלו לעינינו עשרות אנשים
שחיכינו כל השבוע לראות, ההורים, האחים, החברים ולוחמים מצוותי
הותיקה רצו לקראתנו והחלו לדחוף אותנו לריצה שאני עד עכשיו לא
מבין מאיפה היו לנו הכוחות לה במעלה הקילומטר האחרון, פיתול
אחרי פיתול (8 אם אני לא טועה) ואז בבת אחת זה נגמר הגענו אל
רחבת הטקס.

פתחנו אלונקה ועליה פצוע סמלי ודהרנו בצעקות אל מרכז הרחבה שם
התרכזנו תחת האלונקה ובשלוש זעקות "עלה קרב" סיימנו את שלב
ההכשרה.
הטקס שלאחר מכן היה מרגש ממה שציפיתי, נאום המפק"צ , נאום
המ"פ, נאומים של המש"קיות, ולסיום נאום שלי כנציג הלוחמים.
אחרי הנאומים כל אחד ניגש בתורו אל מפקד היחידה וכמו שחלמנו כל
כך הרבה לילות בבוקס אל החזה קיבלנו את הסיכה.