החברה בישראל הולכת ומקצינה. חרדים קיצוניים מינו עצמם לפטרוני
התורה והיהדות, פוסקים הלכות המבזות את הנשים, את החילוניים
ואת אומות העולם ומכבים את אור התורה. ימניים קיצוניים מינו
עצמם לפטרוני הציונות, מקדשים אדמה, מקדשים אבנים ומחללים את
קדושת החיים. שמאלנים קיצוניים מינו עצמם לפטרוני המוסר
החברתי, כואבים את כאב הפלשתינאים הנגזלים, מגדפים את
המתנחלים, בזים לדתיים ושמים ללעג את הסובלנות החרוטה על דגלם.


במוצאי שבת חגגתי את ט"ו בשבט עם חברים קרובים ורחוקים. השיחה
התגלגלה מנושא לנושא והגיעה להחלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר
הקצאת קרקעות הקרן הקיימת לישראל לערבים, רחמנא ליצלן.
נשאלתי לדעתי, והשבתי כי אני מברך את תחילת קיצו של שלטון
האפרטהייד בישראל. מיד הותקפתי בשאלה: האם היית מסכים שערבי
יגור בבית המשותף שלך?
תחילה ניסיתי להסביר בנועם שמוסלמים, קתולים, פרוטסטנטים,
בהאים, בודהיסטים, אתאיסטים, יהודים ואפילו ערבים גרים זה
בשכנותו של זה בכל העולם המערבי והשמים לא נופלים. המסר לא
עבר.
ניסיתי לתאר איזו מהומה היינו מקימים אילו ממשלת הולנד,
בריטניה, ארה"ב או איטליה היו מסרבות למכור קרקע ליהודים,
האסימון לא ירד.
"אם ערבי היה מנסה לקנות את הדירה שלידך היית מתנגד לכך"
הסבירו לי.
עכשיו הבנתי.
"נכון", השבתי. "אני שונא ערבים. וחוץ מזה אני גם שונא הומואים
ולסביות והייתי מתנגד שיגורו לידי. וגם אמהות חד הוריות, חרדים
וחובשי כיפות סרוגות, פרענקים, פועלי דחק, חובבי מוזיקה
מזרחית, ואוהדי כדורגל", סיימתי את הרשימה. "אני רוצה לגור רק
בשכנות לאשכנזים, מבוגרים, מבוססים, אקדמאים, שמאזינים למוצרט
ואוכלים שינקע. וגם לידך לא הייתי רוצה לגור, כי אתה לא כזה."