הוא כותב אותי גם כשאינני כותב. כשאני כן כותב ,הוא כותב זאת -
וגם את מה שאני כותב.
זו עבודה נוספת עבורו אבל הוא אינו מתלונן. אולי בשל מיעוט
המקרים בהן מוכפלת כך עבודתו.
זהו המקום בו אני עומד כעת. המקום בו עבודתו אינה רבה. המדבר
הצהוב מכל כיוון, כלי המלחמה עזבו אותו זה-מכבר, השאירו את
אדמתו פצועה ואת שמיו זרועי הכוכבים מושלמים כשהיו. העיר
הגרעינית ,מוצקה כל-כך בשעות היום ,ההופכת לנוזל עם בוא הערב.
הנפש, הגדולה אף ממנו, מוכה אך בלתי מנוצחת, עדין. כתוב על מה
שהיה .את מה שראוי שייזכר. לא אכתוב. כתוב על האנשים שהיו
גדולים וקרובים והתרחקו או נשארו ,על הזעם (הקדוש) על האהבה על
כניעת העתיד ותבוסת ההווה. לא אכתוב. כתוב על העולם שיהיה
והעולם שיכול היה להיות ,על העולם שיכול היה להיות ועל העולם
שראוי היה שיהיה.
לא. אכתוב רק את אפסותו-הוא. מה יקרה אם אכתוב דבר-מה המכיל את
עצמו ? כיצד יתמודד הוא עם האתגר ? יקרא לעוזר ? יסרב? או
יחמוק לנצח ,בהשאירו אותי כפי שרציתי להיות - בודד ובלתי מנוצח
?