אף אחד לא סיפר לי מהו האושר.
לא קראתי עליו בעיתון לאשה וגם לא בפנאי פלוס. שמעתי עליו
בספרים ובקולנוע.
לא למדתי עליו בבית הספר או בתנועת הנוער ( למרות שזו דווקא
התיימרה ללמד...)
בודאי שלא ידעתי מה זה אושר בצבא.
למה הייתי צריך לעבור כל שבעת מדורי גהינום של בית
ספר-תיכון-צבא כדי לזכות בכמה שנים אחרונות של אושר תוצרת
בית? למה??
מי קבע שאהיה מוכרח לעבור את טרטורי המ"כ ואת גערות המנהל ואת
אטימותם של כל אלה שאיכלסו את נעוריי?
אני מקנא במי שנפל בדרכו על איזה מורה ממש שווה, אחד כזה שיכול
היה לומר לו, כמו בשיר של בילי ג'ואל:
רילקס . סלו דאון. "
"כי וינה , בירת התרבות והשכל, תמיד תחכה לך בסופו של דבר, ילד
מוטרף שכמוך..."
חיכיתי - חכיתי. והרבה גם הרבה בכיתי - בכיתי.
ומי לא בא? האושר.
הדבר הזה שהוא תמיד אמורפי כזה ,לא מוגדר.
כזה שבחצאי משפט היו אומרים עליו, כן -ההוא-יש-לו- ולכן-הוא-
מאושר. מישהו חשב ולו לרגע לומר לי בהתבגרותי- שהאושר זה לא
משהו שמצפים לו אלא משהו שחיים אותו?
אני מאשים.
אני מאשים את חדרי המורים מלאי כוסות התה.
אני מאשים את הסגל הצבאי שניהל אותי סדיר וממשיך לנסות ולנהל
אותי תדיר
מאשים את אנשי הדת שהיו יכולים לשים את הדגש הנכון על מה שבאמת
חשוב בחיי רוח:
יומיום לחיות את האושר.
יום יום.
ככה אומר גתה ביצירה שלו " פאוסט":
לדעת להשיג את האושר בכל רגע ובכל יום בכל דבר שאתה עושה
- זו תמצית החוכמה.
אנשים נאורים- מי חינך אתכם לרוץ אחרי הכסף במקום לנשום ? לא
פלא שיש כ"כ הרבה עורכי דין על כ"כ מעט אדמה בארץ הזו...
במאמר מדליק של אסף ענברי במוסף לספרות באחד העיתונים מצאתי את
הסיפור העממי הבא:
שני חברים נפגשים - האחד ממהר לעבודה ובידו תיק מסמכים. השני
הולך בנחת -בידו חכה.
- במקום לעבוד אתה הולך לדוג?!
- למה לי לעבוד? הרי אני אוכל מה שאני דג.
- אבל אתה יכול להרויח הרבה יותר! תקנה סירה, תדוג בכמויות,
אח"כ תגדיל את העסק,
תקנה עוד סירות ,תעסיק פועלים,תמכור לחו"ל, תיכנס לבורסה-
תתעשר!
- ואז מה?
- כשתהיה עשיר לא יהיו לך דאגות. תוכל לרדת בנחת לחוף הים
להינות מהחיים.
- זה בדיוק מה שאני עושה.
