תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה לא מודע לזה שאתה בן אדם
כושל.
בן אדם גם כן... יותר לכיוון של מולקולות שהתגבשו לכדי צורה
מצחיקה.

פתאום אני תופסת שטלוויזיות שחור-לבן לא יתחילו להבזיק
בצבעים,
בטח שלא הטלויזיה שלי.
מה גם שטלוויזיות שחור-לבן זה לאנשים שמסרבים לפנק את עצמם,
אני מזמן התעייפתי מלהבזיק לכיוון שלך במליוני צבעים
מבלי שטיפת צבע תיפול לי על העפעף.

אז סירבתי קודם לקבל את העובדות או להיווכח שהכל כלכך בלוי
כמו שמשה מלוכלכת בצורה קיצונית של מכונית,
במקום שהאור יחדור מבעד לזכוכית, הוא מתנפץ עליה ומסנוור
לגמרי.

העבודות כבר נצרבו בי, במודע או לא וכבר אין שום דרך להתעלם.

האויר כבר לא עובר לי בגרון כמו גושים צורבים
נכנס ויוצא, בחלקלות כזו, בקושי מרגישים
אם אני לא טועה הייתי אמורה להגיד את זה גם עלייך... לא?

לא. כנראה שלך היתה סיבה, אני רוצה להאמין שטובה במיוחד
מולקולות כושלות כמוך לא פוגשים בכל פינה.

אז אחרי שתאסוף את עצמך לפיגורה מוגדרת, תסתכל לי בעיניים
רק כדי שאני אלחש לך באוזן דבר מה,
ותתפרק שוב לאותה הערימה.