העיניים הבוכיות, נפוחות וכואבות
אולי זו העייפות, הלאות והיאוש
ההיסטריה חוזרה וממלאת את המוח, שוב הרגשת רדיפה ומנגד אליה -
נטישה.
זהו. זה סופי. המסע הגואל אל הקצה
הקצה של החיים, האופן תיאורטי ומעשי
צריך להמשיך ולמשוך בכל מצב. קל להגיד, אבל האם זה באמת?
רק אתמול, ממש פה על המיטה.
אלוהים אדירים, כל-כך אמיתי.
יש מצב שזה ככה חלף? נגמר?
לפחות מנחמת הידיעה האומללה
שנותרה פה מצבה, לבנה וקרה
שתשאר פה עוד המון זמן, גם אחרי שהוא ילך, גם אחרי שהוא
יחזור. אבל הוא יחזור? עד מתי?
עד מתי אוכל להמשיך בידיעה
בסחיבה של הסוד, איתי אל מותי
שמיום ליום - מתקרב והולך.
רק אתמול, ממש פה על המיטה.
איך... איך זה כבר קרה...