שתי ביצים וחצי אבוקדו, שוקו, ועגבניה.
לפעמים אני רוצה לברוח, לחזור לשוטט, אבל כשהייתי שם הרגשתי כל
כך כל כך לבד.
אני רוצה לנדוד, אני לא רוצה את השגרה הזאת,ההיא וזו שתחליף את
זו שתבוא
לראות, לחוות, לפגוש, להשתנות, למצוא ולהצמיא כל יום מחדש "מחר
מוליד מחר מוליד מחר..."
אבל לא לבד, כי אז הכל פשוט ריק. נקודה.
כי אם זה לבד אז זה מתגעגע ואם מתגעגע אז לחזור כי מתגעגע וזה
יותר נחמד אחרי שמתגעגעים, אבל...

אבל חברים פחות שגרה כפול שלוש ריטלין תתקשר אליי בבוקר לחלק
בכוס תה עם שיבא וכמה טיפות לימון זה לא שווה הרבה בראיה
כללית, בפרספקטיבה רטרוספקטיבית זה פשוט לא מתחבר למסגרת מתחבר
לעצמי וגם אני לא, ואף פעם לא ולא הייתי האיש שלא היה שם, העד
לדבר שניתנה לו עדות שם.
עבר-הווה-עתיד, לפני-אחרי-מחר, שחור-אפור-כהה-בז'-לבן, פסיפס,
שחמט על קו משווה בים דרומי ויין תירוש מתוק וצחוק עם תלתלים
ולשון חורצת מוסכמות וזה כל כך עצוב שחייבים לצחוק.
וככה
מילאנו (איטליה, רומא, פיצה, פסטה, פיאצה, דל וגה, ג'אקונדה,
גואידו, פירנצה)

דף

ונייר

ב... ש...
       ט...
          ו...
            י...
        ו...
   ת...

(... ואותיות)