עכשיו עברו כבר יותר משבועיים מאז שנסעת, שלחתי לך אי-מייל אבל
עוד לא חזרת אלי- הייתי יותר משמחה לשמוע ממך סימן חיים. אני
לא רוצה הרבה רק לשמוע אותך, לראות אותך, להרגיש אותך. אפילו
אם זה דרך אי-מייל מפגר.
פתאום אני מבינה עד כמה אתה חסר לי. אולי אני פתאום אפילו
מבינה מה זה לאהוב. בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה געגוע.
חזק, אמיתי ונוקב. וזה לא מרפה. פעם ביום לפחות יש לי איזה
התקף געגוע ואני לא יודעת מתי זה ייפסק. אני מתחילה לפחד שזה
פתאום יתקוף אותי פתאום באמצע משהו (ממש אסטמה).
אני רוצה אותך כאן איתי, ומעבר לזה אני כבר לא רוצה שום דבר.
מאז שעזבת אני מרגישה כאילו אין טעם לכלום, אין לי כוח לשום
דבר- הכול פתאום שחור ולבן. הגעגוע אלייך הוא בדיוק כמו
הכדורים האלו שלקחת פעם.
אני אפילו לא יודעת מה אתה מרגיש עכשיו, אם אתה בכלל מתגעגע.
או זוכר אותי. אם לא החזרת לי אי-מייל כי לא ראית את האי-מייל
שלי או כי לא רצית להחזיר.
הבטחנו שלא ננסה לשמור על קשר, בשביל שלא נתייסר. אבל בסוף
שכנעתי אותי להחליף אי-מיילים. ואני כבר לא יודעת אם זה היה
טוב או רע. כי אני בכל-מקרה מתייסרת.
איפה אתה עכשיו? מה עובר אלייך? מה שלומך? אני רוצה לדעת, אני
רוצה להיות חלק מזה. חסר לי, חסר לי אותך, שתספר לי את כול מה
שעובר אלייך בין אם זה חשוב או מעניין ובין אם זה השטות הכי
משעממת בעולם.  חסר לי אותך לספר לך את זה.
הייתי היום בים לבד. בחוף שלנו, ליד הדירה שלך. כשהיינו, היינו
הרבה שם. ופתאום אני שם לבדי, ואתה לא איתי, וזה היה קשה
מנשוא, אבל עדיין עשיתי את זה. הייתי חייבת את זה לעצמי, חשבתי
שאולי ככה, אני אראה שאני גם יכלה לבד.
פעם הים היה מה שחיבר ביננו, עכשיו הוא מפריד.
תסתכל מה קורה לי בגללך, תסתכל איזה פלצנות אתה מוציא ממני.
אני יכולה גם לבד, בסוף זה יקרה איכשהו.
אבל אני לא רוצה. אני רוצה אותך.
כאן, לא ביבשת אחרת. כאן, איתי.
כי בכל מקרה אין לך פה כ"כ הרבה- לא סתם עזבת פתאום.
בבקשה, תראה סימן חיים. בבקשה, תתגעגע אליי בחזרה. בבקשה, תהיה
כאן איתי ותחבק אותי. בבקשה.
אני מרגישה כל-כך חלשה וטיפשה ופתאטית, אבל זה מה שאני מרגישה,
כמה שזה אידיוטי.  אני לפחות מודעת לעצמי.
אני מקווה שטוב לך שם, ואתה נהנה ומצליח. אני מקווה בשבילי
שאתה גם קצת מתייסר מגעגוע, למרות שאני לא מקווה בשבילך ואני
בספק.
אני בספק!