פעם אחת, בממלכה רחוקה, שלא הייתה ולא תהיה אף פעם, אבל לצורך
הסיפור הזה היא קיימת, גרה לה משפחת מלוכה. תושבי הממלכה
זניחים בסיפור הנ"ל, משום שכולם היו איכרים חסרי הון ומעמד
חברתי חשוב, ובשביל משפחת המלוכה שלנו, הם היו אכן שווים לאפס.
בראש המשפחה עמד אב המשפחה, המלך מלכישוע. זה היה אך ורק משום
שאותה ממלכה דמיונית הייתה גם, אבוי, שוביניסטית להחריד, וכאחת
כזו מחובתו של השליט להיות זכר. למלכישוע היה בן, טיכו, אך
עיקר גאוותו הייתה בבתו הצעירה והנאה, שפרה. שפרה הייתה נסיכה
מקסימה ומלומדת, והיא שימשה מטרה רומנטית לכל תושבי הממלכה.
האמת היא ששפרה בעצם הייתה נסיכה די מכוערת, ואפילו קצת דוחה,
אבל בכל זאת כל תושבי הממלכה היו מוכנים להתחתן איתה, מעצם
היותה הבת האהובה על המלך מלכישוע והיורשת של ממונו הרב.
יום אחד, בעוד המלך ישב על כסא המלכות וגלש באינטרנט לאתרי
פורנו, נכנס לארמון המלוכה בריצה הרצל, ובידו הודעה. הרצל היה
השליח המלכותי. הוא היה ערס קטן עם גורמטים כבדים מזהב, וטיפות
זיעה נטפו תמיד מחלקים שונים ומשונים של גופו. המלך לא ידע
שהרצל גם ניהל רומן סודי עם שפרה, שהייתה מאוהבת בו קשות. בכל
אופן, הרצל הצליח להגיע אל המלך בריצה מהירה, נעמד מולו, מדיף
כולו ריח כבד של זיעה, ואמר, תוך כדי התנשפויות קצובות, "יש...
לנו.... בעייה." "בעייה?", שאל המלך, עדיין מרוכז באתרי הפורנו
שעל מסך השלושים אינץ' שלו, "איזו בעייה?". "זו מפלצת", השיב
הרצל בהתרגשות, "מפלצת ראש השנה." "מפלצת ראש השנה?", שאל
המלך, "מה היא עושה?". "המטרה שלה", השיב הרצל בטון רציני,
"היא להרוס את ראש השנה". מלכישוע נעמד במקומו, זועם. ראש השנה
היה החג האהוב עליו. בתור בנאדם שלא שמר מצוות במיוחד (באמת,
אנחנו בממלכה דמיונית כאן), משמעות החגים היהודיים בשבילו
הייתה בעיקר אוכל של חגים. והאוכל האהוב על מלכישוע שלנו היה
תפוח בדבש. מול עיניו עברו כל הרגעים שאותם בילה עם שפרה
באכילת תפוחים מתוקים שטבולים בדבש חמצמץ, או שאולי בעצם להפך.
בכל אופן, הריסת החג האהוב עליו לא נשמע לו רעיון טוב. הוא חטף
את ההודעה מתחת לידו של הרצל, פתח אותה וקרא: "אני רוצה
להינשא לשפרה בתך. אם לא - ראש השנה יילך פייפן". אפילו
שמלכישוע היה אדם בעל יכולת שכלית מוגבלת, הוא ידע שהוא לא
רוצה לוותר על אף אחד מהדברים האהובים עליו. "אני אלחם בזה!",
קרא מלכישוע בקול, "לא אתן למפלצת ראש השנה לקחת את הבת שלי או
את החג שלי!".
למחרת בבוקר נמצא מלכישוע מת במיטתו. לא נותר מקום לספק בקשר
לרוצח, שכן גרונו של מלכישוע שוסף בידי אדם אחר וליד גופתו היה
פתק שעליו נרשם "שפרה - או ראש השנה". כששפרה קראה את הפתק
הזה, היא התרגזה מאוד, מעצם היותה נסיכה פמיניסטית נאורה, והיא
החליטה להילחם בעצמה במפלצת, שנראתה לה מפלצת שוביניסטית למדי.
אז היא ארזה מזוודה, קנתה אוטו חדש, ביקשה (וקיבלה) מהתופרת
שלה תלבושת כמו של זינה ועמדה לצאת לדרך. אבל אז היא בדיוק
נזכרה שהיא שכרה סרט אימה בוידאו, אז היא החליטה לראות אותו.
בזמן שהקלטת רצה לאחור, שפרה הכינה לה פופקורן ואז פתאום צלצל
הטלפון. "הלו?", שאלה שפרה בנונשלנטיות, בעודה בוהה בפופקורן.
"לאן הגעתי?", שאל מצידה השני של השפופרת קול מוזר, עבה ומעוות
מעט. "לא יודעת", חייכה שפרה, "לאן ניסית להגיע?". "לאן
הגעתי?", שאל שוב הקול. "לארמון", אמרה לו שפרה והפליצה. "מה
זה הרעש הזה?", שאל הקול. "אה, זה סתם," ניסתה שפרה להתחמק,
"אני מכינה פופקורן." "זה נשמע כאילו הפלצת," אמר הקול, "אבל
לא משנה. למה את מכינה פופקורן? את עומדת לראות סרט?". "כן",
ענתה שפרה, "סרט אימה". "באמת?", שאל שוב הקול, "מה סרט האימה
האהוב עלייך?". "ליל המסיכות," ענתה שפרה. "ואיך קוראים לך?",
שאל הקול. "למה אתה רוצה לדעת?", היא שאלה, מרוצה מהעובדה
שמישהו סוף סוף רוצה להתחיל איתה. "כי אני רוצה לדעת על מי אני
מסתכל!", ענה הקול בדרמטיות משהו. שפרה נבהלה לרגע. היא התחילה
ללכת ברחבי הארמון, סוגרת את החלונות. "יש לך חבר? אחד כזה עם
שרשרים, שמזיע?", שאל אותה הקול. "כן," ענתה שפרה בפחד,
"למה?". אבל הקול לא היה צריך לענות לה, כי בדיוק באותו רגע
היא הגיעה למרפסת שבה ישב הרצל, קשור לכיסא, וקרביו בחוץ. שפרה
הרביצה את הצרחה של החיים שלה, זרקה את הטלפון והתחילה לרוץ
בהיסטריה. פתאום תפס אותה מישהו מאחורה, כיסה את עיניה ופיה
וגרר אותה אחריו. היא הרגישה מכה חזקה בראשה ואז היא איבדה את
הכרתה. כשהתעוררה, היא מצאה את עצמה יושבת בידיים ורגליים
קשורות על כסא. על הכסא שמולה ישב טיכו, אחיה הגדול. הוא חייך
חיוך רחב, טבל פלח תפוח בצנצנת דבש שהייתה לידו, ונגס בו
בהנאה. שפרה, שגם אהבה מאוד תפוח בדבש, קינאה בו מאוד. טיכו
המשיך לחייך וזה עצבן אותה. "מה אתה עושה?", היא שאלה אותו.
"אני?", חייך טיכו, "כלום. רק אוכל תפוח בדבש". "ומה עם
המפלצת?", שאלה שפרה. "מפלצת?", שאל טיכו, מופתע, "איזו
מפלצת?". "מפלצת ראש השנה", אמרה לו שפרה. "איזו מפלצת?", גיחך
טיכו, "אין שום מפלצת". "אז מי קשר אותי לפה? ומי רשם את
המכתב?", שאלה שפרה. "אני קשרתי אותך, סתומה שלי, אבל..." -
"טיכו, מאחוריך!", קראה שפרה. טיכו לא הספיק להסתובב לפני
שמפלצת ראש השנה, שהייתה מפלצת גדולה וירוקה, חנקה אותו והוא
מת. מפלצת ראש השנה התקרבה במהירות לשפרה, כרעה ברך מולה ושאלה
"התינשאי לי?". "לא", ענתה שפרה בזלזול, "אתה מפלצת".
"המממ...", המפלצת גירדה בראשה, "לתשובה כזו לא ציפיתי...
כנראה שאם כך, אני אצטרך להרוג אותך". "אבל אני נסיכה", אמרה
שפרה, "יש לי אוצר ואתה לא תקבל אותו אם תהרוג אותי". "בכנות,
יקירתי", אמרה המפלצת, "אני לא שם זין". "מחר יהיה יום חדש",
אמרה שפרה לפני שהמפלצת חנקה גם אותה.

ומה מוסר ההשכל שלנו להיום? אולי בעצם כן כדאי למות בשביל
תפוח בדבש...