"בכלל לא היה חורף אמיתי"
אמרתי, והתחיל לרדת גשם.
יש אנשים חכמים פה, משום מה אני שמחה שאני לא אחת מהם.

"היא יפה, אבל הגוף על הפנים".
הגשם ממשיך לרדת,
"את כישרון מבוזבז"
אני רוצה לצאת, להרגיש את הגשם,
אולי אני יפתח את החלון.

ליד בית הספר יש בית קברות, לפעמים אני שומעת את המתים קוראים
לי. זה אבסורד שליד מקום שאמור להיות בו כל כך הרבה חיים יש
בית ספר (צוחקת...).

לסבא שלי קראו חיים, גם הוא עכשיו בבית הקברות.
זה אבסורד שבן אדם שקוראים לו חיים הלך לעולמו בגיל 40.

יש ערפל, ערפל וגשם, כבר כמעט שלא רואים את בית הקברות.

"גל הצונאמי גרם לאסון גדול", מקום יפה תאילנד.
המשפט רשום עכשיו על הלוח, שיעור לשון לא עושה לי את זה.
עדיף להיות בתאילנד.

כל כך הרבה מחשבות שהייתי מעדיפה לא לחשוב מתרוצצות לי בראש.

"אני מקווה שאת לא יוצאת"
חיוך פלרטטני, נושא נשוא,
אין באמת משלימי פועל, אין בכלל משלימים.
אנחנו כולנו פה לבד, בלי אף תמיכה ובלי אף אחד שבאמת אוהב.
אומרים שלכל סיר יש מכסה,
זה אבסורד שדווקא אני לא מבשלת.