האוטובוס מנה עשרים ושלושה אנשים.
בספסל האחורי ישבה קרן עם אריה, אחיה הקטן, שלא הפסיק להטריד
אותה בשאלות שונות. "מתי כבר נגיע?", שאל שוב ושוב, בעודו משחק
במשחק הנישא שבידו. קרן ניסתה להתעלם ממנו, הוא רק עיצבן אותה.
במקום זאת, התרכזה בבחור שישב בספסל קדימה מהם, משחקת בשערה
בעדינות, בתקווה והוא ישים לב למבטיה.
הוא לא שם לב. שחר היה עסוק יותר מדי במחשבות על ההולך להתרחש
באותו הערב מכדי לשים לב למבטיה של ילדה קטנה מאחוריו. "מה אם
זה לא יילך?" חזר ושאל את עצמו בדאגה, מבלי לספק תשובה.
במושב לידו ישב שאול, אשר התעקש לנסות ולהחזיק את הספר שבידיו
באופן שיוכל לקרוא בו למרות כל התזוזות שעבר האוטובוס במהלך
נסיעתו. אילנה, אשר ישבה מולו, ניסתה לקרוא את שם הספר ששאול
אחז, ללא הצלחה. היא לא הייתה בטוחה אם זהו אכן אותו הספר
שחברתה המליצה לה עליו או משהו אחר לגמרי. היא סובבה את גופה
והטתה את ראשה מעלה ומטה בנסיונות למצוא זווית טובה, מבלי לשים
לב לכך שרגליה פגעו במושב לפניה, דבר אשר הציק מאוד לאשר שישב
שם, אך הוא החליט לא לומר מילה.
מולו ישבה רחל, אשר נעה במקומה בחוסר נוחות. יהיה זה ראיון
העבודה הראשון שלה זה חצי שנה, היא חייבת להרשים אותם כראוי.
היא נשמה עמוק, מנסה לא להלחץ יותר מדי.
לפניה ישבה אסתר, ראשה שעון אחורה על גב כסא האוטובוס ועיניה
עצומות. מספר דקות קודם לכן ישב לידה ערן, אך משהתחילה להרדם
ולהשתרע על שני המושבים, הרגיש לא בנוח והחליט לעבור למושב
ממול, שם ישבה לידו עפרה, אשר נראתה לו מוזרה במקצת מפני
שהתבוננה קדימה לאורך כל הנסיעה, מבלי להזיז את ראשה כלל. הוא
כבר לא היה בטוח היכן עדיף היה לשבת.
לפניהם ישב עמוס, עם הנשק בידיו ומדי הצבא על גופו. עיניו
נעצמו בעוד הוא חושב על האוכל של אמא, מוגש לפניו על השולחן
בבית. הוא יכל היה להריח את ריחות הבישול האהובים עליו כל-כך
וחייך בהנאה. החיוכים הללו רק הרגיזו אף יותר את איציק, אשר
ישב בסמוך אליו. הפריע לו שכומתתו של עמוס לא עמדה בתקנות
הצבאיות. כשהוא עוד היה חייל, חשב, איש לא היה מעז להסתובב
כך... הוא בחן את עמוס בקפדנות, מתלבט אם להעיר לו.
מולם ישבה אושרת שהתלבטה מה לקנות לחג ואם בכלל צריך להביא
מתנה. הוא כבר ילד גדול עכשיו, מה כבר אפשר לקנות לו? במוחה לא
עלה דבר. היא סקרה את סביבתה, ומבטה התמקד קדימה על אלי, אשר
ישב במושב לפניה.
אלי ניסה לנשום עמוק ולהשאר רגוע, אך בניגוד לרצונו, חזר מבטו
בכל פעם לכיוון הספסל מולו, שם ישבה יעל הבלונדינית, שלא הייתה
בטוחה אם הבחור מולה שולח לה מבטים או לא. היא קיוותה שכן.
לפניהם ישב יורם, מנהל שיחה קולנית באמצעות הפלאפון שבידו.
"לא, אני לא חושב שאני אגיע היום... אני באמת לא יודע, יש לי
הרבה סידורים לעשות". ענת לא שמעה מילה מהשיחה, למרות שישבה
בצמוד אליו, כל תשומת ליבה הייתה מופנת לחלון לידה, בו בהתה
בדאגה, מקווה מאוד שלא תפספס את התחנה שלה. זאת הייתה הנסיעה
הראשונה שלה בקו אוטובוס זה והיא מאוד לא רצתה לאחר.
בכסא ממול ישב אבנר, נאנח בקול רם כל מספר דקות, תוך תקווה
שהגברת שלפניו, בתיה, תבין את הרמז ותשתיק את התינוק שלה, שלא
הפסיק לבכות מאז תחילת הנסיעה. הוא לא הצליח לחשוב ברעש הזה.
בתיה אכן הבינה את הרמז, אך לא הצליחה לגרום למשה הקטן להפסיק
לבכות, חרף נסיונותיה. היא ליטפה את ראשו בדאגה וקיוותה שהוא
לא חולה.
עדנה, מהספסל הקדמי, הסתובבה והביטה על בתיה והתינוק בחיוך.
היא התגעגעה לימים בהם היא הייתה במצב דומה, עבר זמן רב...
חיוך קטן נפרש על פניה. אהרוני הזקן שישב לידה שם לב למבטים,
אבל העדיף לא לומר דבר, הוא העדיף שקט בבית. במקום זאת, בהה
בכרטיסיה המנוקבת שאחז בידו, 'למה זה כל-כך יקר?' חשב, 'תמיד
הם מעלים את המחירים...' הוא החליט לכתוב על כך מכתב תלונה
ברגע שיגיע הביתה.
לידו ישב ויקטור הנהג, שלא אהב את המדים החדשים שנכפו עליו מצד
החברה, הם גירדו לו ועצבנו אותו. ראשו היה מופנה לכביש העמוס
לפניו. סוקר את המכוניות בדרך סביבו. אחרי הנסיעה הזו יוכל
לפשוט את המדים ולחזור לאשתו והילדים. הוא התגעגע.
לפתע הגיחה מרצדס חדשה על הכביש לפניהם, חתכה את האוטובוס
הנוסע, והאיצה במהירות, נעלמת במורד הכביש. ויקטור בלם במהירות
והאוטובוס עצר בחריקה.
"מטומטם", פטר אהרוני הזקן, "הוא היה יכול להרוג את כולנו".
ויקטור הנהג לא אמר מילה, רק החזיר את רגלו למקומה ולחץ על
דוושת הגז. האוטובוס המשיך לנוע ועשרים ושלוש נשמות נשמו
לרווחה.