את כבר בחורה גדולה ואת צריכה לדעת את זה, אבל זה נשאר סוד
בינינו. את לא חשבת אף פעם ברצינות על מיקי, נכון? מיקי, הבן
של פלה ויחיאל, את יודעת שהוא בן דוד שלך, בן דוד שני. הרי
יחיאל הוא בן דוד של אמא.
למה? כי היה נדמה לי שהיה פעם משהו ביניכם.

את זוכרת שפעם הסברתי לך מה זה זיבעלע? אחד שנולד בחודש השביעי
להיריון, ותמיד נשאר קטנצ'יק ועצבני וקופץ בראש, כאילו שהוא
הפסיד משהו.
אבל מיקי היה תמיד גבוה, ובכלל לא קופץ בראש. עושה מה שמתחשק
לו, אבל בשקט. אולי זה מפני שהוא באמת נולד בזמן, בסוף החודש
התשיעי. שפלה התחתנה היא היתה כבר בחודש השני של ההיריון.

מה? מתי אמא סיפרה לך? אבל היא לא סיפרה לך שפלה לא התחתנה עם
האבא של הילד.
גם זה אדית אמרה לך?
רמזה? מה זה רמזה?
דבר אחד אפילו אמא החכמה שלך לא יכלה לדעת.

אמא שלך ואני היינו נשואים בלי ילדים יותר משתים עשרה שנה.
בזמן שהתחתנו, אדית עוד לא היתה בת עשרים, היא היתה ילדה יפה
ומחונכת, והיא נהנתה להישען עלי.
היא הגיעה לי עד לפה. אני הייתי עוד יותר גבוה ממה שאני היום.
היום כבר קצת התכווצתי. הייתי מטר ותשעים, את יודעת מה זה? זה
היה משהו לא רגיל. כל היהודים היו נמוכים כמו יחיאל, בעלבתים
קטנים עם כרס גדולה ומכנסיים חאקי עד לברכיים עם החגורה למעלה
מהפופיק. כן, כן, בדיוק כמו בן גוריון.
אדית תמיד היתה קטנה. אשה קטנה עם פנים בהירים ויפים וטאליה כל
כך צרה. היינו מטיילים יחד, והייתי יכול להקיף אותה עם יד אחת
שלי. רק למטה היא היתה יותר מלאה. היא היתה ילדה יפה וטובה כמו
שהיו בחוץ לארץ. אל תצחקי. שמה היו ילדים אחרים.
אפילו שמגיל קטן היא גדלה בארץ ישראל, היא לא היתה ממש
ארצישראלית. היתה לנו החברה שלנו ונשארנו "גלותיים" כמו שאמרו
הסברס, לא ניסינו להתערבב. לא היינו בתנועת הנוער. היינו חברה
סגורה.

בשנה הראשונה אמא שלך לא רצתה ילדים. בחמישים ושתיים הזיכרון
עוד היה טרי. המדור לחיפוש קרובים היה פתוח אצלנו ברדיו באופן
קבוע, והלב של אדית היה קרוע.

"בשביל מה את רצית להתחתן?" לא התאפקתי פעם ושאלתי אותה. אדית
לא אמרה כלום. היא לא אמרה מה שאולי אשה אחרת היתה אומרת, לא
דיברה על אהבה, על היחסים בינינו, ובאמת מה היא היתה יכולה
להגיד? היו זוגות שלא רצו להביא ילדים אחרי המלחמה. אני הכרתי
אישית שתי זוגות, מאלה שעברו את המלחמה שם. אבל הסתכלו עליהם
בעין עקומה, כאילו שעכשיו הם נותנים להיטלר את הניצחון הסופי
שלו.
בייחוד זה היה מוזר אצל אנשים כמונו. הרי אנחנו חיינו בארץ, לא
איבדנו את הילדים שלנו חלילה. נכון שהיא איבדה את כל המשפחה,
כן זה נכון. לא נשאר לה אף אחד. אולי הייתי צריך לנסות להבין
את זה, את הגעגועים שלה שהיו קורעים אותה. איך בלילה היא היתה
צועקת "סווק, סווק."בקול חזק ומתעוררת כולה זעה קרה. סווק היה
בן אחיה. הוא היה בן שנה וחצי, בזמן שהיא נסעה לארץ, והוא היה
כמו אח קטן בשבילה. היא היתה רק בת עשר, גם כן רק ילדה קטנה,
אבל עם נשמה גדולה.
היא לקחה תמונה של סווק איתה במזוודה ארצה, אבל התמונה הלכה
לאיבוד, ושום דבר לא נשאר מהילד הזה. כאילו שהוא לא נולד אף
פעם. אפילו בזיכרון שלה התמונה היתה כבר מטושטשת, וזה אכל
אותה.
אצלי היה הסיפור אחר. אני הייתי בן יחיד, עם המשפחה לא היה לנו
כל כך קשר. הסבא והסבתא כבר לא היו בחיים, כל הדודים שלי נסעו
לארגנטינה.
עזבנו, ובעיניים שלי לא היה בזה שום דבר מיוחד. עיניים של ילד.
נפרדתי מהחברים שלי. לא היו לי הרבה, הייתי ילד מאוד שקט, עסוק
עם העניינים שלי, לא דברן גדול, אבל חיבבו אותי בכיתה, הייתי
גדול וחזק וטוב בספורט. נסעתי ויותר לא חשבתי עליהם.
הם נשארו בחיים? אינני יודע. ממילא הם לא היו חלק מהחיים שלי
יותר. החיים שלי לא נקרעו ממני.
החיים שלה, לעומת זאת, נחתכו לאלף חתיכות. לפעמים היא היתה
יושבת הרבה זמן בלי להוציא מהפה הגה ואחר כך שואלת אותי:  

"אתה חושב שפעם היתה לי משפחה? אולי חלמתי הכל? סווק, הילד
הזה, אני לא מצליחה להיזכר בפנים שלו. הוא לא ידע להגיד
'אדית'.
'דדי, דדי.' הוא היה קורא אלי בקול רם, שהיה שומע אותי עולה
במדרגות והיה מחכה לי בדלת. איך היה קופץ לי לידיים ומנשק את
דדי עם כל הפה, עם הרוק והנזלת והכל, ואיך אני אהבתי אותו. אמא
שלו פחדה שאני אחנוק אותו בחיבוק. תמיד הוא היה מנוזל ותמיד
היו לו פצעים קטנים על לחי אחת. אני לא זוכרת אם ימין או שמאל.
לא יכול להיות שחלמתי את זה. אם חלמתי את זה, אני אלוהים."

את זה היא היתה צועקת בקולי קולות. "אני אלוהים!"
אני אדם שקט. יכול להיות שאם הייתי מכיר את אדית ככה, לא הייתי
מתחתן איתה. מבחוץ היא נראתה בחורה יפה ונקייה עם עיניים טובות
וחכמות. מבפנים היא היתה קרועה. אני הייתי ילד קטן. אפילו
שהייתי מבוגר ממנה בשלוש שנים, היא היתה הרבה יותר מבוגרת
וחכמה ממני. אבל כל כך הרבה עצב. כל כך הרבה צער. כמו בור שאני
לא הייתי מסוגל למלא אותו.
הייתי נותן לה דוגמא מפלה. הנה גם פלה איבדה הורים, משפחה. אבל
פלה היתה הפוכה במאה ושמונים מעלות לאדית. תמיד צוחקת, תמיד
עליזה ושמחה.

וככה זה קרה. גם אחרי שאדית כבר אמרה שהיא רוצה ילד, היא היתה
כל כך ריקה מבפנים, כל כך יבשה ששום דבר לא יצא. אני ראיתי את
עצמי כבר מחוץ לעסק הזה. התחלתי להגיע הביתה מאוחר מהחנות, או
שהייתי יורד למחסן ועובד שם במשך שעות על עבודות חדשות. בזמן
שפלה הגיעה, כבר הייתי מוכן.
היא באה איזה יום, בזמן שאדית לא היתה בבית. תמיד מצאתי חן
בעיניה, ככה היא אמרה. היא אמרה גם שרק בגללי היא לא התחתנה.

פלה היתה כבר בת עשרים ושמונה, לא אפרוחה. זה היה מפתיע מפני
שהיא היתה בחורה נאה ומושכת וטיפוס קל כזה, לא זול חלילה, אבל
אחת שיודעת להסתיר מה שצריך ולהראות מה שצריך. היא לא הבליטה
את החוכמה שלה, בכלל לא, וגברים אהבו אותה. תמיד היו לה יותר
מחזרים מאשר לאדית, למרות שלטעמי אדית היתה יותר יפה. אדית
ופלה  היו יותר מחברות, כמו צמד אחיות הם היו.
אז מה את אומרת? אפשר לאהוב חברה כמו שאוהבים אחות ואפשר לא
לאהוב אותה כמו שלא אוהבים אחות. את יודעת איך זה, נכון?
אמא שלך לא אהבה את פלה. היא היתה אומרת עליה שהיא טיפשה ושיש
לה קיטש בנשמה. את זה אני אף פעם לא הבנתי, ואדית גם לא הסבירה
את עצמה. אדית לא היתה אשה פשוטה וזה היה התהום בינינו וגם
ביניהם, כי פלה לקחה את החיים בקלות, אצל פלה הכל היה פשוט.
איפה שאדית ראתה הרים גבוהים וקירות, פלה ראתה הכל פתוח.
ככה גם היה איתי. פלה אמרה שהיא אוהבת אותי ושהיא תמיד תחכה לי
ושאנחנו זוג מתאים.
אני לא טיפש. אני יודע שבין נשים יש ריבים וקנאה ולפעמים גם
שולפים ציפורניים. זה אחרת אצל גברים ויגידו מה שיגידו. אז
נכון שידעתי שיש כאן איזה חשבון בין פלה לבין אדית, אבל האמנתי
שהיא אוהבת אותי. אני מאמין עד היום. בואי נאמר ככה - היו לה
הרבה סיבות להגיד מה שאמרה - היא רצתה גם אותי וגם להיפרע
מאדית, שהחשיבה את עצמה על מדרגה גבוהה יותר ממנה. בוודאי היו
לה עוד סיבות. את כל הציפורים האלה היא תפסה במכה אחד.
אני לא יכול וגם לא רוצה לספר לך הכל בפרטי פרטים, בכל זאת
מדובר פה על אמא ואבא ואשה, שאת קראת לה דודה, אבל חום ואהבה
כמו שאני קיבלתי מפלה, לא הרבה גברים קיבלו. פלה היתה אשה
טוטאל.
היא היתה מאוד מרוגשת, שהודיעה לי שהיא הרה. כנראה נבהלה וחשבה
על הכי גרוע. אני לא נבהלתי. היה לי כבר תוכנית סגורה. רציתי
להיפרד מאדית בלי יותר מדי חשבונות ולהתחתן עם האשה שתביא לי
סוף סוף ילד. הייתי כבר בן שלושים וחמש. קצת אושר מגיע לבן
אדם, לא?
החבר הכי טוב שלי היה יחיאל. אדית והוא בני דודים, ואדית אהבה
אותו כמו אח. בחוץ לארץ הם גרו בשני בתים אחד ליד השני וכבר
אמרתי לך איזה רגש היה לאדית.
יחיאל היה איש בלי טיפה של רוע ומאוד חכם. הוא לא היה אפולו,
היה מהיהודים הנמוכים והזריזים האלה עם שכל זריז וחריף, אז הוא
עוד היה רזה כמו ספורטאי. שיחק הרבה כדורגל. היו לו תלתלים
שחורים ופנים חומים. הוא היה הרבה יותר צעיר ממני, אפילו צעיר
מפלה בשנתיים או שלוש. לא בער לו להתחתן, אבל ידעתי שהוא אוהב
את פלה, ובאמת, את מי הוא היה יכול לאהוב? הרי היינו אחד בתוך
השני. ופלה היתה חמודה. היה לגבר מה לחפש אצלה.
ליחיאל אני סיפרתי הכל. רציתי לשמוע ממנו עצה. ידעתי שהוא
יזדעזע, גם מפני שהיה קרוב לאדית וגם בגלל התוכניות שהיו לו
לגבי פלה. בכל זאת התייעצתי איתו, כי יחיאל היה בן אדם חכם
והגון וחבר. אם יחיאל היה חבר שלך, ידעת שהוא יקבל אותך איך
שאתה.
"אל תעשה את זה, אברם," הוא אמר לי "תשאיר את פלה בעבורי, ואני
אתן את השם שלי לילד שייוולד. אל תעזוב את אדית. אם תעשה את
זה, לא יהיה לך יותר לא את אדית ולא אותי. הרי יש לנו רק אחד
את השני, אנחנו אנשים אחים, וככה תמיד נשאר." ושהוא אמר "ככה",
הוא סגר יחד חזק את האצבעות שלו בשני הידיים. "אתה תראה שגם
מאדית יהיה לך אושר."

פלה בכתה וצעקה כמו אשה מטורפת. היא באה אלי עם עיניים אדומות
ושריטות על הפנים. לעצמה היא שרטה את הפנים ועל הפנים של יחיאל
היא זרקה מברשת שערות, אבל הוא עם השקט והעדינות והשכל שלו
הצליח לשכנע גם אותה. צריך לשמור על המסגרת שלנו, אסור בשום
פנים ואופן לפרק אותה. פלה תלמד לאהוב גם אותו בתור הבעל שלה.
היא תהיה מוכרחה.
אז את כבר יודעת שמיקי הוא הבן הבכור שלי, האח הבכור שלך.
יחיאל לקח על עצמו את האשה יחד עם התינוק בבטן, ואדית היתה
היחידה שלא ידעה מכלום. אוי ואבוי אם היא היתה יודעת מזה, הרי
כל האופרטה הזאת היתה מסביב לזה שהיא לא תדע מכלום, אבל אדית
היתה חכמה.
אני ידעתי שהיא יודעת שמיקי נולד בזמן, היה צריך להיות סוג
מיוחד של אידיוט בשביל לא להבין את זה. הוא היה תינוק מאוד
גדול, יותר מארבע קילו, והוא גדל להיות גבר גדול. כמוני, כמו
המשפחה שלי, כמוך. אני חשבתי שהיא יודעת שיחיאל לא היה האבא,
והנה את אומרת שהיא אמרה את זה לך בפירוש. אבל, אם היא ידעה
שמיקי הוא שלי, זאת אינני יודע. וודאי אם ידעה, לא ידעה שהיא
יודעת. אולי היא דחפה את זה, כמו שאומרים, "עם הכלים של הפסח
בבוידעם".
אני רק יודע שמאז שיחיאל ופלה התחתנו ובמיוחד אחרי שמיקי נולד,
היחסים ביני לבין אמא שלך התחילו להתגלגל למטה. מה שכן, זה
הכניס אותה לאמביציה להיכנס גם כן להיריון. אולי אצל תשעים
ותשע אחוז מהנשים אמביציה כזאת לא רק שלא היתה עוזרת, אלא היתה
מקלקלת, אבל אדית היתה מיוחדת. זה אמנם לקח קצת זמן, אבל אתם
נולדתם. ראשונה נולדת את. ארבע קילו.
עם הבלורית השחורה, העיניים הגדולות והפה המתוק שקצת הולך
הצידה את כל כך היית דומה למיקי עד שכל המחשבות שלי, שאולי פלה
אמרה לי סתם ושאף פעם אי אפשר לדעת את האבא האמיתי, מיד יצאו
לי מהראש. אחרייך נולדה דורית.

את זה אני לא חייב לספר לך, אבל בכל זאת אני יספר. שנים
המשכנו, פלה ואני, להיפגש. יחיאל ידע, והוא לא הסתכל עלינו
בעין רעה. בטוח שהוא לא היה מאושר מזה, אבל הוא היה איש חכם עם
לב טוב מאוד וידע שאף אחד מאיתנו לא היה מאושר מזה, גם לא אני
ופלה. את יודעת איך זה - לכולם יש איזה מודל בראש: מה זה
משפחה, מה זה יחסים בין בני זוג, מה זה יחסים עם הילדים, איך
דברים צריכים להיות, איזה דברים אסור להם לקרות.
יש לנו המודל של האבא והאמא שלנו, מה שנדמה לנו שהיו היחסים
ביניהם, ואני מדבר רק על משפחות, מה שנקרא "נורמליות". האמת
היא תמיד אחרת. אנשים זה דבר מסובך. פלה ואני לא היינו יכולים
להמשיך את היומיום בלי שידענו מתי תהיה הפגישה הבאה, אבל היא
היתה מספיק הגונה. ממזר היא לא רצתה. היא חיכתה עם היחסים
בינינו עד אחרי שנולד הבן השני שלה. הוא כבר היה של יחיאל.
לפעמים את שומעת משהו ברדיו, וזה לא מוצא חן בעיניך, אני יודע
מה? דברים מחרידים שקורים לאנשים, נו אונס, רצח ודברים מסוג
זה. לפעמים כותבים על דברים מרגיזים, שאת יודעת שאפשר לטפל בהם
בקלות ושלך, בתור "האזרח הקטן", אין מספיק כוח לפתור אותם,
לפעמים דברים מפחידים כמו שכדור הארץ מתחמם, דברים כאלה. אני
לא יודע מה את עושה, אבל אני מעביר תחנה. בדרך כלל לספורט, ואם
אין ספורט, אז מוזיקה. זה ישר מרגיע אותי. אני יודע שהספורט
והחדשות על הרצח והשירים והמוזיקה וההתחממות של כדור הארץ -
כולם יוצאים ביחד מתחנת השידור, מרחפים ביחד באוויר עד שמגיעים
לי לאוזניים, ואני רק צריך לבחור ביניהם.
זה נותן לך הרגשה של כוח, אתה מחליט מה תשמע ואתה מעמיד את
הדברים על הדרגה שאתה מחליט עליה. כמה זה חשוב? כמה שאתה
מחליט.
לא ככה החיים. לפעמים כאילו יש לך אותה ההרגשה. אתה מרגיש שאתה
יכול להעביר לתחנה אחרת, אבל זה לא זה. בזמן שהייתי עם פלה,
הרגשתי שזה הדבר הכי חשוב בעולם. זה היה כמו אש, שרפה, או כמו
באר עמוקה שמשכה אותי לתוכה, וגם אצלה, אני חושב, היה אותו
הדבר בדיוק. הבית, הבנות, המודל של המשפחה נראו רחוקים. חשובים
אבל רחוקים, אפשר לראות אותם רק עם המיקרוסקופ. אתה יודע שהכל
נמצא כאן לידך ואם תושיט את היד, תוכל לגעת. אבל הכל נראה קטן
ורחוק.
אחרי שהייתי חוזר מפלה, אז פתאום היא היתה נהפכת להיות קטנה
ורחוקה, והבית היה ממלא לי את הנשמה. את היית שחרחורת עם פנים
לבנים ורודים ולחיים אדומות. אדית קראה לך "דובדבן בשמנת"
ודורית היתה מתוקה כמו דבש - שער דבש, עיניים דבש, עור דבש.
שתיכם הייתם ילדות שמילאו את הבית בשמחה. לא הצלחתי לשלוט
בדברים האלו, ברגשות האלו, זה לא היה רדיו. פה לא היתה לי
הרגשה שהכל יצא מאותה תחנת שידור, בכלל לא.
זה החיים שלך.
הם תופסים אותך בקישקעס וכל הגוף שלך מתחיל לרעוד.