להדס, באיחור

יום שישי, ה-2.5.03
את היומולדת שנה לספר שלי, החלטתי לחגוג באופן מצומצם.
נכון, זה מרגש, וגם אחרי שנה זה ממשיך לרגש - ברוב המקרים -
כשחושבים על זה שהוצאתי ספר, אבל בכל זאת - יש חגיגות שזה פתטי
לחגוג בגדול. אז הלילה החלטתי ללכת על קטן, אבל יפה, נעים
ומכובד.
עשר בערב, אני נכנס למקלחת. יש לי זמן. בתור חגיגה צנועה
למקורבים בלבד, קבעתי שתתחיל מאוחר. מקלחת ארוכה וחמה, אני
מסתבן לאט, מתענג על המגע החמים והחלקלק. מתגלח, מדלג על
המשולש הקטן והאופנתי שמתחת לשפה, אפטר-שייב טימוטי, שלנה אמרה
שהוא כל כך סקסי עליי, לפני שעזבה. הייתי מסובך מדי בשבילה,
ככה היא אמרה. אני חשדתי שיש בחור נוסף שקשור לסיבוך הזה, אבל
אף פעם לא וידאתי. זה לא נראה לי באמת חשוב. מתלבש, חולצת
כפתורים קצרה שחורה, לכבוד הקיץ, ג'ינס ונעלים שחורות.
נכנס אל הסלון, מסתכל בו בגאווה. סידרתי שולחן יפה:
על השולחן, הבד הרקום שהבאתי מפרו, שחור עם דפוסים של אדום
וכתום, ירוק וסגול וכחול.
צלחת לבנה גדולה עם ציור כחול של תחנת רוח ובית כפרי, מהולנד,
ועליה מסודרות יפה גבינות משובחות: גבינות שהבאתי מסוף השבוע
שעבר בפאריס, כמה גבינות עיזים שקניתי הבוקר בסטף, וגבינות
מיובאות שקניתי אתמול בצדקיהו.
שני בקבוקי יין אדום, רוטשילד ריזרב מרלו וקברנה של קאסה די
לואיג'י. במקרר ממתין בקבוק ריזלינג, אם מישהו ירצה. ויש גם
מבחר בירות: קורונה, לף, דובל.
שלושה סוגי סלטים, קרש חיתוך גדול ועליו לחם ג'בטה, לחם כפרי
ובגט טרי, סכין לחם גדולה מונחת באלכסון, בייגלה, מקלות גזר
שוכבים על עלי חסה, זיתים, ממרח פסטו שהכנתי לבד, חמאת שום.
אני מתחיל להדליק את הנרות. הרבה נרות. יש לי כמה נרות גדולים
וצבעוניים, חלקם ריחניים (אחד וניל ואחד קינמון), וקניתי שקית
של חמישים נרות קטנים. בשיטתיות, אני מדליק את כולם ומפזר אותם
בסלון - על מדפי הספרים, מאחורי בקבוקי המשקאות, עוד נרות ועוד
נרות, בצידי השולחן, על שידת הטלויזיה. אני מדליק קטורת
פצ'ולי. הבית נקי, מסודר, יפה. אווירה נהדרת. יומלדת שנה
נפלאה.
הלילה, החלטתי, הלילה לא מחפשים אשמים. הלילה שמחים.
במרכז השולחן, על סטנד יפה ממתכת, מונח עותק של הספר במקום של
כבוד. חתן המסיבה.
את מי הזמנתי?
את יאנה כמובן, כל כך מרחוק, והלב שלי, היא זכרה להביא אותו
איתה, כמה יפה. כמה היא יפה. כמו תמיד, כמו שאני זוכר אותה,
כשהיא מחייכת אז העולם נעצר וכולו מתכנס ונבלע לתוך החיוך
הנהדר הזה.
את דודו. בפנים רציניות כמו תמיד, והמבט המהורהר הזה שכאילו
חושב איך אפשר לתקן את העולם היום.
את אייל. הנגטיב של דודו, חיוך רחב מרוח מאוזן לאוזן, מאיים
לפרק את ראשו לשני חלקים נפרדים, צוחק תמיד על כל העולם
והעיניים שלו אומרות, חבר'ה, בואו נעשה חיים.
את רוני. שקטה וביישנית, רואים את זה רק מלהסתכל עליה, השיער
מסתיר חצי פנים, כאילו מנסה להתחבא מהעולם, משתדלת שלא ישימו
לב אליה. אבל היא יודעת שאני מת עליה, ומרגישה איתי פתוחה יותר
מאשר מול שאר העולם.
את יוני. הפנים שלו רציניות אבל המבט מלא שמחה, התלהבות,
ועומק. ישר רואים, גם שיש מה לדבר איתו, גם שאפשר לצחוק איתו.
האנשים שאני הכי אוהב בעולם.
האנשים הכי קרובים אליי.
וקצת גם, החברים האחרונים שנשארו לי.
קודם כל אני חותך את הלחמים, מחלק את הגבינות, שם סלטים
בצלחות. יצא לי טוב היום. אני מרגיש בתוכי שהאירוח יפה,
ומרוצה.
מוזג מהיין לכוסות, ממלא בנדיבות. התחלתי מהמרלו.
אני קורא להם קצת מהספר. שני סיפורים שאני אוהב במיוחד, את
'חיים' ואת 'השאיפה לגדולה'. אני קורא להם, ויכול לראות על
הפנים שלהם שהם נהנים. שהם שמחים איתי בשמחתי. שמשהו בקריאה
שלי מחדש להם, אפילו שכולם קראו כבר את הספר.
את יאנה הנחתי על השולחן, ממש ליד הספר, במקום שמגיע לה.
ההשראה שלי, כמו שתמיד הייתי קורא לה. בתוכי אני שמח שוב
שהספקתי לצלם אותה בפעם האחרונה שנפגשנו. שבוע אחרי זה דקר
אותה שיכור צעיר מחוץ לפאב השאפו רוז', עד היום הוא יושב בכלא,
איפשהו ליד פראג, לא ביררתי אף פעם איפה בדיוק. אפילו לא
בכוונה, היא סתם עברה שם ברגע הלא נכון, כשהוא רב עם מישהו
בכניסה והיא היתה לו בדרך.
את דודו הצבתי על מדף הספרים. הוא תמיד אהב לקרוא וזה נראה לי
מתאים. התמונה שלו היא היחידה שבשחור לבן. תמונה שאחיו הגדול
צילם ברגילה האחרונה שלו. הם יצאו לטיול בצפון. שבוע אחרי זה
הוא עלה על המטען בציר פילדפי.
התמונה של אייל אירונית קצת, זו תמונה שאני צילמתי על המצבה של
דודו, באזכרה של השנה הרביעית. אפילו שם שמחת החיים שלו קרנה
סביבו, על הקבר של החבר הכי טוב שלו. בערך שנה אחרי זה הוא
נסע, למזרח. נסע ולא חזר. שלוש פעמים הייתי שם, פעם אחת לבד,
בפעמים האחרות חלק ממשלחת חיפושים. לא הצלחנו למצוא אפילו
כיוון. אי שם בסין.
את רוני הנחתי על הספה, ניסיתי לשים אותה בתנוחה שהיא אהבה,
שאני זוכר אותה בה, זרוקה על הספה וכאילו משולבת בתוכה, כאילו
ככה יצרו אותה, בתוך הספה, קצת מתמזגת לתוך הכריות. קצת נעלמת.
את התמונה צילם החבר שלה שהיה אז, כשהם נסעו לצימר בצפון. זה
היה כמה שבועות לפני שהיא קפצה. עד היום אני יכול לא יכול
לעבור ברחוב נורדאו בתל אביב. לא מסוגל. עד היום לא הבנתי למה.
היא לא השאירה פתק.
את יוני שמתי על השולחן, בצד, ליד האוכל. הכי מתאים. גם התמונה
היא ליד שולחן אוכל, רואים שאריות של עוף על הצלחת שמונחת
לפניו. את התמונה הזו אני לא יודע מי צילם. חברה שלו נתנה לי
אותה אחרי השבעה. זה היה מתישהו ב-95', לא הרבה זמן לפני שהנהג
השיכור ההוא דרס אותו ביום שישי בלילה, כשהוא יצא מהרוזה והלך
אל האוטו שלו.
אני מסיים להקריא, ומניח את הספר על הרצפה ליד השולחן, איפה
שהערמה של כל הספרים. ספרתי הבוקר מאתיים חמישים ושניים עותקים
שנמצאים שם. עוד אחד נמצא על השולחן. אחד נתתי לאמאבא, אחד
לסבא וסבתא. אחד הנחתי על הקבר של יוני באזכרה האחרונה. ביחד
זה מאתיים חמישים ושש. ארבעים ושניים עותקים הלכו ליחסי ציבור.
זה מאתיים תשעים ושמונה.
יש שני אנשים שאני לא מכיר, שקנו את הספר שלי, שהוא היום בן
שנה.
קצת, זה משמח אותי, שיש שני אנשים שהספר אצלם, חוץ מכל המבקרים
שאולי לא כולם זרקו אותו. יש אנשים שאני לא מכיר ושקראו את
הספר שלי. מעניין אותי מי הם. מעניין אותי למה הם קנו אותו.
מעניין אותי אם הם נהנו ממנו.
לא, בעצם זה לא מעניין אותי. העיקר שאני נהניתי ממנו.
אני מדליק סיגריה. לוקח כמה שאיפות. המצית עדיין ביד.
ערימת הספרים מונחת על הרצפה החלקה. אני מדליק את המצית שוב,
ומקרב אותה לתחתית הערימה. נייר העיתון שלמטה נדלק מייד, ואז
האש מתחילה לתפוס את הספרים. אני מסתכל בריכוז. אוהב אש.
האש גדלה ואני זז קצת אחורה. עשן מתחיל להתפזר באוויר, אבל
החלונות פתוחים ולא מחניק יותר מדי. אני קם ואוסף את התמונות.
את התמונה של יאנה אני מנשק בעדינות, ומניח על ערימת הספרים
הבוערת. אחריה אני לוקח את שאר התמונות, נפרד מדודו, מאייל,
מרוני, מיוני. זה לא קשה - כבר נפרדתי מהם מזמן.
אני חוזר ומתיישב מול האש. אחרי רבע שעה בערך היא מתחילה לדעוך
קצת.
השרירים שלי קצת נוקשים כשאני קם שוב. לוקח את העותק שעל
השולחן ומוסיף גם אותו. את קבצי המחשב מחקתי בצהרים, ליתר
ביטחון גם פירמטתי את ההארד דיסק.
אני לא אוהב חצי עבודה, אני לא אוהב דרך חזרה או פתח מילוט. אם
אני הולך, אני אוהב לשרוף את הגשרים. רק ככה אפשר להתקדם -
כשאי אפשר לחזור לאחור.
בארון יש קופסת נעליים עם כל המכתבים שלנה שלחה לי, יש גם כמה
גלויות. אני מוסיף לאש, שמתגברת. הרבה מכתבים היא הספיקה לכתוב
לי לפני שהחליטה שאני מסובך מדי. במגרה שמתחת נמצאים כל יתר
המכתבים שלי, מאז התיכון, או מאז התחלתי לקבל מכתבים. הישנים
ביותר שם הם מילדים שפרסמו מודעות במעריב לנוער, כתבו את
התחביבים שלהם ואמרו שהם רוצים להתכתב. זה היה לפני הימים של
הסלולרי והצ'אט. כשעוד היו כותבים. המאוחרים יותר הם מכל שאר
החיים שלי. יש שם גם מכתבים מיאנה, מרוני, מאייל. כל המכתבים
שכתב לי מהמזרח, עד שנעלם. הוא כתב יפה. האש תופסת אותם בקלות.
אני מוזג עוד כוס יין.
עוד בארון, יש כמה קלסרים. אני לוקח את כולם וחוזר אל הסלון.
אחד זה הסיפורים, אני פותח אותו ומרוקן אותו אל האש, היא רעבה,
היא צריכה הרבה אוכל בשביל להתקיים. אני עוזר לה. אחד זה
השירים שכתבתי, לא הראיתי אותם אף פעם לאף אחד. אני מקווה שפעם
אוכל לכתוב שירים שיהיו טובים מספיק בשביל להראות אותם
לאחרים.
ושיהיה לי למי להראות אותם.
הקלסר השלישי הוא של התכתבויות באימייל שהדפסתי. יש לי צורך
שימור כפייתי כזה. בצהריים ניקיתי את חשבון ההוטמייל שלי. כל
מה שנשאר זה ההדפסות. אני מנצח היום את צורך השימור הזה. האש
רעבה.
אני חוזר אל החדר, פותח שוב את הארון. על מדף תחתי, נסתר מעט,
עומדות מחברות עבות. היומנים שלי. מגיל שלוש-עשרה. אני סופר
חמש-עשרה מחברות. זה בערך מחברת לכל שנה. האש אוהבת גם אותם.
מעניין אותי אם היא יודעת לקרוא מה היא אוכלת, אם היא מבדילה
בין סתם נייר עיתון, לבין סיפור גרוע, לבין ספר נעלם ויומן
מהנשמה. הלהבות נראות אותו דבר כל הזמן, כתומות ורעבות ושמחות
וקצת שקופות.
אני קם בפעם האחרונה.
על המדף מתחת לטלוויזיה יש שלושה אלבומי תמונות. אני מניח אותם
ישר באש, בלי לפתוח. אחד זה מהתקופה של הצבא, לפני זה לא הייתי
מצטלם, יוני היה הראשון שצילם אותי, היינו תמיד נוסעים ביחד
כולנו והוא היה מצלם ומחלק לנו עותקים. האלבום השני, כולו
יאנה. שנה בפראג. האלבום השלישי זה טיולים שעשיתי אחרי הצבא,
לפני השנה בפראג, ובתוכו יש מעטפה עם תמונות שלא הספקתי לסדר,
של לנה ושלי. לא נורא, האש אוהבת אותו דבר אם מסודר ואם לא.
תכף האש תמות.
זה בסדר מבחינתי, כולם כאן הרי מתים.
רק לגביי אני עוד לא בטוח.
אולי מחר אוולד מחדש.