אתמול, כשהתעוררתי בבוקר, הסתכלתי סביבי, בחנתי את החיים שלי,
ופתאום זה נפל עליי כמו לבנה. פתאום הבנתי שהחיים שלי עשויים
מקיטש. כאילו שלמי שיצר אותי לא נשארו מספיק חומרים לפסל בהם
את חיי, אז הוא השתמש אך ורק בקיטש. ואני, בתור בנאדם שונא
קיטש מטבעי, הייתי המומה לגלות שאני עשוייה מקיטש נטו. העפתי
מבט נוסף על חדרי והזדעזעתי לגלות את הקיטש הנוטף מהקירות של
החדר שלי. היה שם הכל. תמונות ופסלונים של מלאכים תלויים על
הקירות, תיקי פרווה, תמונה ממוסגרת של החבר שלי ליד המיטה,
הכל. פתחתי את הארון שלי וגם שם היה קיטש בכמויות. את המגירות
פחדתי לפתוח, כי ידעתי כבר מה מצפה לי שם: מכתבי אהבה ישנים,
תמונה ישנה שלי ושל חברתי הטובה בסוף ביה"ס היסודי, עם שיער
פרוע ושיניים עקומות, בלונים ששמרתי מיום הולדתי השלושה עשר
ועוד כל מיני שטויות קיטשיות. זה הפחיד אותי. נראה כאילו מישהו
מחק את התוויות מכל הדברים שהיו שלי והחליף אותן ב"100% קיטש
טהור". כאילו קיטש זה איזשהו יסוד, או חומר תעשייתי. לפני
שהספקתי להחליט מה לעשות, צלצל הטלפון שלי. לפני שהרמתי אותו,
בחנתי אותו, רק כדי לראות שגם הוא מלא קיטש. על הקו הייתה
חברתי הטובה, שהתקשרה, כמה צפוי, לספר לי על משבר נוסף שעברה
עם החבר שלה. אבל כיוון שאני הייתי במעין משבר תפיסה קשה,
הבטחתי לה שאדבר איתה מחר וסיימתי את השיחה. מייד אחרי
שניתקתי, הרמתי שוב את הטלפון והתקשרתי לחבר הממוסגר שלי. הוא
גם נהג כמיטב מסורת הקיטש ואמר שהוא מייד בא. ואכן, חמש דקות
לאחר מכן הוא ניצב בפתח ביתי, מדיף ניחוח של אפטר שייב נעים,
שיערו המבריק מסורק בקפידה, עיניו גדולות ואוהבות, והוא מאוהב
בי עד עמקי נשמתו. זה היה כל כך קיטשי שהתחשק לי להקיא. לא
יכלתי לשתף אותו בזה. ידעתי שהוא לא יבין. הרי גם הוא חלק מחיי
הקיטש שלי, חלק מאותה מערכת שמסתובבת סביבי, וייתכן שאם לא
הייתי קיימת, גם הוא לא היה כזה קיטשי. הוא, כמצופה מחבר
קיטשי, הבין שאני לא יכולה לספר לו בדיוק מה עובר עליי, אז הוא
נישק את מצחי, ליטף את לחיי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אני,
בתגובה, רק התחלתי לייבב ולא הצלחתי לעצור את עצמי. הוא אסף
אותי אל זרועותיו וחיבק אותי חזק חזק. הסתכלתי בתווית של
חולצתו כשהתחבקנו. היה רשום עליה שהיא עשוייה מ-100% פוליאסטר.
פוליאסטר, ציינתי לעצמי, זה דבר טוב.