[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אסף גברון
/
ניק קרשו

אני חזק. אני בריא. אני רזה. שלוש פעמים בשבוע אני הולך לחדר
כושר ולבריכה. אני מנסה לאכול טוב, סלט יווני וזה. חוץ מזה אני
משחק כדורסל ביום שישי אחרי הצהרים, כדורגל בשבת בבוקר, וטניס
כשיוצא. האמת, לא יוצא הרבה, איזה פעם בחודש ביום שישי בבוקר
עם דבז.
ואז הפריחה הזאת מתחילה על האצבעות של הרגליים, ואחרי כמה זמן,
באצבעות של הידיים. הרופא עור נותן לי משחות וכדורים, אבל זה
לא ממש עובר. ואז מתחילים כאבי הבטן, ונגמר לי התיאבון. אני
כמעט מפסיק לאכול. הייתי מפסיק לגמרי, אבל אני מכריח את עצמי
כי אני יודע שצריך לאכול. אני הולך לרופאה ועושה בדיקות. שתן,
צואה, דם.
אחרי כמה ימים היא מתקשרת, "בוא." אני בא. היא אומרת שיש לי
סרטן העור.
היא אומרת, "החיים שלך הולכים להשתנות."
אני עובר לבית חולים, לבדיקות, לכמה ימים. חוזר הביתה, יורד
למגרש ביום שישי אבל המצב לא משתפר בבטן ובאצבעות. זה כבר בכל
כפות הרגליים והידיים. אין לי כוח לאכול. בסוף אני צריך לחזור
לבית חולים ואחרי כמה שבועות אני מבין שהחיים שלי הולכים
להשתנות. בוא נגיד את זה אחרת: שהחיים שלי הולכים להיגמר. ואז
מתחיל הבלגן.

הטלפונים הראשונים לא היו כל כך גרועים. טלפון לאורית, שהיתה
חברה שלי ארבע שנים, לספר לה על פעם אחת שבגדתי בה עם דנה, עוד
אקסית. זה עובר בסדר, אולי איזה עקצוץ קטן בלב אבל זה סיפור
ישן, מה הוא כבר יכול לשנות. זה קל, כשאתה מספר את זה בדיוק
אחרי שאתה מספר על הסרטן, זה עובר הרבה יותר טוב. אני מבין את
השיטה - ספר על המחלה, גרור תגובות של רחמים, צער ואהבה, ואז
תפיל את הבום. אבל כמו שאמרתי, במקרה של אורית הבום לא היה כל
כך גדול, כי זה סיפור ישן.
עובר על המכתבים שלי, השקית הענקית. זה הולך להיות סיוט, בטוח
יתחילו לפשפש לי בהם אחרי שאמות, ורוב הדברים שכתובים כאן לא
מיועדים לאף אחד חוץ ממני. אני מסתכל על השקית וחושב מה לעשות
בה. פח זבל לא רעיון טוב - זה בטוח יתגלגל לאנשהו. לשרוף? כן,
אבל לא עכשיו. יושב כמה דקות מול השקית, מהרהר בכל החיים האלה,
הסיפורים ששכחתי שנמצאים בתוכה. בסוף אני מחליט - מספיק עם
הנוסטלגיה, ממילא אני לא אקרא אותם שוב, אני הולך לשרוף את
השקית. לוקח אותה למגרש מעל הבית, שפעם היינו משחקים בו כדורגל
ועושים קומזיצים - נשיקה ראשונה בחיים עם דלית מאחורי הטרקטור
- אני שורף את השקית של המכתבים ופתאום מרגיש את הלב שלי צונח
לתוך הלהבות ומתחיל לבכות.
קסטות וידאו עכשיו. סרטים כחולים - החוצה. הקלטות עם דנה
האקסית ועם איה, החברה שלי עכשיו. הן לא יודעות שצילמתי אותן.
הצעצועים שהבאתי לאיה מחו"ל - לא הייתי רוצה שימצאו את כל
הדברים האלו כשאלך. אוסף אותם בשקית, מתקשר לאיה. קובע איתה
לערב.
בערב אני עושה את זה רע, בשלומיאליות. נותן לה את הדברים
בשקית. היא מסתכלת לתוכה, ואלי, מופתעת. "מה זה?"
"תשמרי אותם אצלך"
"למה, אתה עוזב אותי?"
"הייתי אצל הרופאה. יש תוצאות של הבדיקות."
היא לא מדברת, מסתכלת עלי, עיניים מחייכות, אבל פה סגור.
"החיים שלי הולכים להשתנות."
"מה יש לך?"
"סרטן העור. אין לי הרבה זמן לחיות."
אני מחייך. זה מצחיק אותי. איה מתחילה לבכות. אני חייב ללכת
משם. לא מצליח לספר לה על הקטעים שהיו לי עם דנה בתקופה
האחרונה. לא מצליח לספר לה על שרון שזיינתי לפני שבועיים, ביום
שרצחו את רבין, כי איה לא באה להיות איתי. לא מספיק לספר לה
כלום, ואני לא יכול למות בלי שאני סוגר את העניינים האלו, כי
אם הכול יתגלה אחר כך, אני ייצא פארש. אני לא יכול להרשות
זיכרונות כאלה ממני. אני צריך שכולם ידעו איפה הם עומדים ביחס
אלי ואיך הם יזכרו אותי.
החלטתי להרוג את עצמי אחרי שאסדר את כל העניינים האלו, כי
הרופאה סיפרה לי מה אני עומד לעבור בחודשים הקרובים.
מחליט לנוח. לוקח בוידאו את הבלש המזמר. יש לו שם מחלת עור די
נוראית. אני שוקל מחדש את ההתאבדות. איה מתקשרת אלי בוכה,
שואלת אם אני רוצה שהיא תהיה איתי. אני אומר שכן, אבל עכשיו
אני חייב לסדר את המחשבות. אומר לה שאני אוהב אותה. היא אומרת
שהיא הסתכלה על הקלטות, ומה זה הזיונים עם דנה.
שיט. השארתי בשקית עם האביזרים את הקסטה שצילמתי עם דנה. אני
שותק דקה, אחר כך אומר לה - אני אסביר לך את הכול מחר, בובה.
ביי.

לפני השינה אני מחליט להיפטר מאחד התיקים הקשים ביותר, כדי
שמחר יהיה לי יום קל יותר. מתקשר לחזי, החבר הכי טוב שהיה לי
בחיים, ומספר לו. הוא אומר שהוא בא אלי מיד. סוגר את הבית קפה
שלו באותו רגע, מפנה את הקליינטים, ומגיע. הוא נראה רע, עצוב.
אנחנו מדברים קצת, אני מעודד אותו, כבר שמתי לב שזה אחד
התפקידים שלי הוא לעודד את אלה שאני מספר להם. הוא מתעודד קצת,
ואז אני אומר לו שזיינתי את אורלי כשהוא היה במילואים.
אורלי הבטיחה לי שהיא תיקח את הסוד הזה איתה לקבר, אבל מה אני
יכול לדעת מה יקרה אחרי שאני אמות, מי יכול להבטיח לי שהיא לא
תגלה, ואז מה יחשוב עלי חזי. חזי מסתכל עלי ושואל איזה
מילואים. אני אומר שאני לא זוכר, אני רק זוכר שהוא היה
במילואים. הוא שואל, "לפני שהתחתנו או אחרי שהתחתנו?" אני אומר
שאני לא זוכר. הוא תופס אותי. "לפני או אחרי שהתחתנו?"
"אחרי, אני חושב," אני אומר.
הוא דופק בי מכות והולך. זה לא כואב לי, כי החלטתי לפתוח הכול,
ואז למות. אני לא יכול שהכול יתגלה אחר כך וכולם ישנאו אותי.
למחרת אורלי מתקשרת בדמעות ושואלת למה הייתי חייב לספר ואם זה
נכון שאני הולך למות. אני פוגש את איה, אבל עדיין לא מסוגל
לספר לה. אומר לה שהיו עניינים, שאני אספר לה את הכל, מבטיח,
פעם אחרת. מחר.
היא אומרת שהיא תהיה איתי. היא שואלת מתי אמות. אני מסתכל על
הידיים שלי, האכולות. הרופאה אמרה כמה חודשים, אבל אני החלטתי
על כמה ימים, הגירודים האלו כבר משגעים אותי.

למחרת החלטתי לשנות את התוכנית ולא להתאבד מיד. המשפחה שלי,
אחרי כל הדרמה והבכי, הציעו לי לנסוע לראות מקומות שלא הייתי
בהם, ופתאום זה נראה לי רעיון נחמד, דוד שלי דיבר איתי ושלח לי
המון כסף. הוא נשמע עצוב, הוא אמר, "סע לאן שאתה רוצה, מתי
שאתה רוצה ועל תחשוב על כסף. אם ייגמר, תתקשר."
החלטתי לנסוע לשדה תעופה ולקנות במקום כרטיס לניו-יורק. עם
איה.
לא, בעצם בלי איה. מה אני צריך את הבלגן הזה, תנו לי פעם אחת
ליהנות לבד.
רגע, לא מספיק שאני הולך למות, אני גם אסע לבד? איזה דיכאון.
אני מחליט לא לנסוע. עדיף לגמור את החיים בארץ כמו בנאדם. כסף
לא יעזור, מקומות אקזוטיים לא יתנו לי כלום.
אני עולה למגרש כדי לראות אם נשאר משהו מהמכתבים ששרפתי. בא לי
לקרוא קצת מהם, להיזכר בחיים שלי. אבל אין שם כלום, חוץ מאפר.
חוזר הביתה ומעביר את האצבעות בין כל התקליטים. מוציא תקליטון
של ניק קרשו, מ1984-, "אני לא אתן לשמש לרדת עלי". מה זה אומר?
למה הוא התכוון במשפט הזה, ניק?
שם את התקליטון. מנסה לשיר ביחד עם קרשו אבל הדמעות לא נותנות
לי. אני בוכה כמו משוגע. נזכר בנסיעה לאנגליה, עם חזי, כשקניתי
את התקליט הזה.
אני מתקשר לחזי בבית-קפה, אבל יש שם בלגן ורעש והוא לא יכול
לדבר איתי.
אני מחליט לנסוע לשדה תעופה.

יומיים הסתובבתי בלונדון, ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.
הלכתי הרבה ברגל, בכיתי, ישבתי בבתי-קפה ועישנתי סיגריות, עד
שהחלטתי לחזור לארץ. אפילו לא הלכתי להגיד שלום לדוד שלי.
כשחזרתי, לקחתי מונית לירושלים ונסעתי ישר לבית-קפה של חזי.
נזכרתי שיש עוד משהו שאני חייב להגיד לו. כשהגעתי הוא שאל
אותי, "לאן נעלמת?" אמרתי לו שהייתי בלונדון. הוא אמר, "אתה
נורמלי? לא אמרת לאף אחד שאתה נוסע. המשטרה כבר התחילה לחפש
אותך."
אמרתי לו, "אני לא נורמלי, ואני מרגיש בסדר עם זה. אני מרגיש
שמותר לי."
הוא לא ענה, רק נענע את הראש שלו, כאילו שאני משוגע.
אמרתי לו, "היה עוד משהו ששכחתי לספר לך. אתה זוכר את החנות
שרצית להשכיר כדי לפתוח עוד בית קפה? אתה זוכר שברגע האחרון
בעל הבית ביטל כי הוא שמע איכשהו שאתה הולך לפתוח את זה עשרים
וארבע שעות? אתה זוכר שהשתוללת ולא הבנת מאיפה הוא קיבל את
המידע הזה?"
אחרי כל אחת מהשאלות שלי, חזי עשה "כן" איטי עם הראש שלו,
מלמעלה למטה, מביט בי בעיניים הירוקות שלו. ראיתי שהוא ידע את
התשובה מההתחלה. "אני יהרוג אותך," הוא סינן בשקט.
"אין צורך," עניתי לו, "אמא טבע דואגת לזה."
הוא נענע את הראש שלו שוב ותפס את הפנים בידיים. "אבל למה?
למה?" הוא צעק.
"קיבלתי בשביל זה הרבה כסף," עניתי לו. איך אתה חושב שיכולתי
לקנות את הסוזוקי?"
"אני לא מאמין," הוא לחש. יצאתי משם, מרגיש די רע, אבל חשבתי
לעצמי, עדיף שהוא שמע את זה ממני מאשר עוד כמה שנים, אתם
יודעים איך זה, סיפורים כאלה רצים בין עורכי דין ואנשים עסקים,
ואז איך הוא יזכור אותי.
הרמתי טלפון לאיה ממרכז העיר. אמרתי לה לבוא לבית קפה. כשהיא
הגיעה היא אמרה, "תגיד לי אתה מטורף? אתה יודע איך דאגנו?"
"תשמעי משהו," אמרתי לה. "יש עוד משהו ששכחתי לספר לך. את
זוכרת את הטבעת שהבאתי לך פעם מחו"ל? שנורא אהבת? ופתאום היא
נעלמה יום אחד?"
אחרי כל אחת מהשאלות שלי, איה עשתה "כן" איטי עם הראש שלה,
מלמעלה למטה, מביטה בי בעיניים הירוקות שלה. ולאט לאט, אני לא
יודע מאיפה, העיניים האלו התחילו להתרטב, ופתאום דמעות התחילו
לרדת לה מהם.
"נתתי אותה לדנה. את השארת אותה על השולחן הקטן ליד המיטה. היא
נורא התלהבה. אז אמרתי לה לקחת אותה."
"דנה?", היא שאלה, "היתה אצלנו בחדר?"
שיט. חשבתי שאמרתי לה.
"ממתי הקלטת וידאו עם דנה?" היא שאלה, כאילו קוראת את המחשבות
שלי.
הסתכלתי לה בעיניים. לא היה טעם לשקר. כל החשבונות האלה שאני
סוגר בימים האחרונים, אני לא אשקר. "מהזמן האחרון," אמרתי לה.
היא בכתה.
ניסיתי לגעת לה ביד אבל היא לא נתנה. יצאתי משם מהר. איזה
בלגנים. אבל חשבתי לעצמי, עדיף שהיא תדע עכשיו, ממני, מאשר
שתשמע את זה מדנה מאוחר יותר. דנה אמרה שהיא לא תגלה, אבל לך
תדע מה יהיה פה אחרי שאני אלך.
ברחוב היא תפסה אותי. היא שאלה אם היו אחרות. השיער שלה היה כל
כך יפה פתאום באור של הבוקר של ירושלים. יצא ממנה חום כזה, ריח
עמוק וטוב. כל כך אהבתי אותה פתאום. התחלתי לבכות. אבל החלטתי
שאני לא, אני לא, אני לא הולך לרחם על עצמי.
"היתה אורלי, כשחזי היה במילואים. ולפני שבועיים, בלילה שרצחו
את רבין, שרון אחת, את לא מכירה, כי כעסתי עלייך שאת לא באה
להעביר איתי את הלילה של רבין." שיט, אני חושב, אני צריך לדבר
עם השרון הזאת, איפה לעזאזל אני תופס אותה עכשיו?
"אבל לא יכולתי," איה בוכה. "אמרתי לך, הייתי צריכה לעבוד כל
הלילה בתחנה."
הרגליים גירדו לי רצח. וגם מאחורי הכתפיים. נזכרתי שפספסתי
טיפול בזמן שהייתי בלונדון. אמרתי לאיה שאני חייב לרוץ לטיפול
בבית-חולים. שנדבר אחר-כך.
נסעתי הביתה ושמתי את ניק קרשו שוב. למה אני שם את הניק קרשו
הזה כל הזמן? חשבתי על זה קצת. בנסיעה הזו לאנגליה ב84-,
כשגנבתי את התקליטונים מהחנות תקליטים ואת הכסף מדוד שלי,
הפכתי למישהו אחר. אני מסתכל על התקליטון של ניק קרשו ואני
כמעט בטוח שהוא היה התקליטון האחרון ששילמתי עליו. זה גורם לי
לבכות.

מתחיל להיות לי קשה. אני מתחיל להיחנק. הכפות רגליים שלי
משגעות אותי. אני שם את המשחה ונאנק לעצמי ושותה שתי כוסות של
ג'ק דניאלס עם קרח.
טלפונים מטרטרים לי את השכל. באיזשהו שלב הרמתי אחד מהם, וזו
היתה טל, טל מאלכס וטל, החברים שלי, אלכס וטל והבן שלהם רגב.
טל שואלת אותי מה נשמע, ואם יש משהו שהם יכולים לעזור, ואם אני
רוצה שהם יבואו לראות אותי עם רגב מחר, היא זוכרת איזה יופי
אני ורגב מסתדרים ואני כבר לא יכול עם המסכות והעמדות הפנים אז
אני אומר לה, "לא! לא! רק אל תביאו את המפלצת הקטנה הזאת" והיא
אומרת "סליחה?"
אני אומר לה, "טל, יש משהו שאני חייב לספר לך. את זוכרת שעשיתי
אצלכם בייבי-סיטר שבת אחת כשהלכתם לסרט? ושמאז היו לרגב קצת
בעיות וכל זה? אז תראי, הילד הזה שיגע אותי כל הלילה, הוא
חירפן אותי."
הקול של טל נהיה קר כמו סכין. "אתה נגעת בילד שלי?", ואלכס
ברקע אומר "מה קורה שם? מה נגע, תביאי את הטלפון," וטל שואלת
שוב, צועקת, "אתה נגעת בילד שלי? סוטה, אתה . . ."
אני אומר לה, "טל, תירגעי, לא נגעתי בו. מה פתאום נגעתי בו, מה
אני נראה לך, את נורמלית? נגעתי בו? מה פתאום. אבל סיפרתי לו
סיפור. הסיפור הכי מפחיד שיכולתי להמציא. אפילו אני פחדתי
ממנו. אל תשאלי, מפלצות שמקלפות לילדים את העור ושותות להם את
הדם ואנשים רעים, כל הבלגן ו . . .   תשמעי טל, רציתי להגיד רק
שאני מצטער על כל הטיפולים הפסיכולוגיים וכל הבעיות האלו שלו,
את יודעת, אבל עדיף שאני אספר עכשיו ולא תשמעו את זה ממנו
כשהוא יגדל, כי אז איך תזכרו אותי . . ."
והיא סוגרת את הטלפון.
ואני הולך להורים שלי.
ואני מספר להם על הכסף שנעלם מהחשבון שלהם בזמן שהם היו בחו"ל
והשאירו לי את הויזה שלהם. אני אומר להם שהויזה לא באמת נגנבה.
ואני מספר להם על הצוואה של סבא, שזה בגללי שהוא שינה אותה.
אני אומר סליחה. ואני מנסה לשכנע את עצמי שהיה גרוע יותר אם הם
היו מגלים את זה אחרי שאני אמות, ואיך הם יסתכלו עלי אז. אבל
אני כבר לא יודע. אני כבר לא יודע כלום.
אני לא יכול לעמוד בזה יותר, אמא בוכה, אבא לא אומר כלום, נראה
כל כך אפור וזקן פתאום. אני אומר להם שאני הולך לשירותים. אני
נכנס לחדר שלהם, אני הולך לכוננית שליד הצד של אבא במיטה. אני
יודע שיש לו שם אקדח קטן. אני לוקח אותו ואת המחסנית הקטנה.
אני יוצא מהבית דרך הדלת האחורית של החדר שלהם, ובדרך למגרש
הישן, איפה ששיחקנו כדורגל כשהיינו ילדים, איפה שהאפר של
המכתבים שלי, של החיים שלי, עדיין מפוזר, אני טוען את האקדח,
דורך, משחרר את הנצרה. אני מגיע לשם, הדמעות יורדות מהעיניים
שלי בדממה, וכשאני לוחץ על ההדק







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איש בא לבמה
איש הולך מהבמה

והסלוגן לעולם
נשאר

הגורו יאיא על
ייתרונותיו
וחסרונותיו של
הסלוגן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/1/99 20:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסף גברון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה