סוף היה עושה לו מנהג של קבע עם הים. מין מסורת שאינה תלוית
שעונים דיגיטליים, אלא מהודקת בכבלים אסטרונומיים. עקבי הברזל
היחפים אשר לו קוששים בסלע המצולק מלח, לבושו עור גרניט ושחם,
כתפו לא תדע צריבה ואודם, ואישון לו בהיר, דליל פיגמנט.  
לפי גחמות הירח הוא יוצא, בשרירות ציווי הלב, מלקט פרוקי רגל,
צורר רכיכות בכפו. אחת בשעת בוקר מאוחרת, שניה לפנות ערב, עת
ליחכו גלים אחור ופרצופה של השונית נותר עלום, עירום מכסות
הלילה הצלולה, סוף בורר לו תזוזות זעירות מחרכי האבן. כל החי,
הימה ישליכהו, וכל השאר, יותר דומם.  
צבתות משכשכות, מרשרשות הכרת תודה בזעיר אנפין, גפי כוכב ים
מתפתלות בהנאה, חמש שלוחות של חיים שהושבו. כל יצירי מצולה
רוחשים כבוד קולקטיבי לבן התבלולת הזה, ראשו קלוע גוני אדמת
חמרה וכורכר וחציו האחר ספוג שורשים אתניים מובהקים, כהים.  
דיירי המעמקים אינם מסבים מחשבה לכל אלו. ספונים בחיק שקוף
וחמים ומשותף, שוטפים במים חיים, תאוותם אחת - לשרוד.  
בין חלוק חמקמק לנתז צור משוטח שהוא מטיס על קרום פני הים,
נושרים מבין אצבעות כפו השניה חסרי חוליות פקוחי זימים, מטילים
מעגלים דקים בשקעם אל רצפת מעונם.  
סוף טובל בהונות ומעלה, מתיר למים להקיף קרסוליו, קרירים,
בורקים. הוא מהלך פנימה כדי פסע, והם צובטים ברכיים. רחש מצמרר
דרכו, והנה הוא מנתר, קל קל, ומתאזן לכדי טבילה, שוקיו מפרפרות
בעבוע ער והרי כולו קולח בשחיה של ממש אל תוככי התהום שמעבר
לחומת האלמוגים.  
סוף עצוב. סוף מרגיש את כל השמש נוטשת אותו. בשפת השונית, איך
נשמתו נוטפת ממנו מטה, מטה, אל מחשכי אין חקר. כל היציבות שבו
שוקעת אלי תחתיות, יחד עם פתרונות מעשיים ופתיחות קורנת, הכל
ניטל ממנו, הלאה הרחק, נישא בזרמי שאול, סחף גיא צלמוות.  
סוף היה עושה לו מנהג של קבע עם הים. הערב זה אחרון. עייף גוזל
מלהנגיד לו. לאה הילד מרוב בטישה כנגד בטן האוקיאנוס.  עתה יהא
לבן אברהם. הלילה יוקרב זבח בכור מפאת תשישות. יגעה רוחו עד
לאבדון. השחר ישמיע קצף הגלים אוושה מלודית, רכה. בלדה על איש.
הבוקר יסופחו יתומים עטויי שריון, באלפים, כסויי קשקש, למעטה
האבן המלוחה, המאבנת, של הלגונה עד יקפאו למקשה אחת, גוססת.
שכבה בקרום האדמה ותו לא.  
השמש טובעת.