חלק ראשון

הכל התחיל כשנולדתי, באותו בית קטן בפורטו ריקו. אמיליאנו,
הבורא שלי, לא ידע מה הוא מעולל לעולם. הוא רק רצה ליצור פסל
אכיל. הוא רצה להיות מקורי. אז הוא עשה אותי. התחלתי בתור שקית
סוכר לבן, ללא מודעות, ללא דאגות... אחח, אלו היו הימים.
אמיליאנו לקח חצי חבילה (הוא היה צריך חלק למטבח) הרטיב את
ידיו במים, והתחיל לדחוס את הסוכר לצורה שהיא אני.  הוא לקח
עוד קצת סוכר ורצח את הגרגירים כדי לעשות לי חליפה מקרמל (וגם
גלימה). עם סיכה חרט  סמל Z על החזה שלי. ואז הוא אמר
בדרמטיות: "סוכר-מן. סוכר-מן. סוכר-מן!"
לא יודע למה שלוש פעמים, אבל זה עבד.
אני התעוררתי. אני נולדתי. אני קיבלתי את השם שלי. סוכר-מן, מי
שעתיד להיות המגן המיניאטורי והמתוק של העולם.
אני עדיין זוכר את מילותי הראשונות...
-"מי אני?" שאלתי (כדי לפתח שיחה).
-"אתה סוכר-מן". אמר לי אמיליאנו ההמום מעצמו (עדיין חושב שהוא
היה קשור לעניין)
-"אם אני סוכר-מן אז למה יש לי Z על החזה?"
-"אה..." הרהר הפסל המטורף "אני לא טוב אנגלית מדברת"
רק אז נזכרתי שאני לא זזתי עדיין. בחנתי את הגוף שלי. זזתי
קצת. עשיתי טיפה שרירים בשביל הקטע.
-"וואו אני חתיך".
-"בטח. בשביל אחד בגובה 15 סנמטימטר" אמר, וגיחך.
-"אתה רומז למשהו?"
-"לא, לא" הוא לא הצליח להסתיר את החיוך שלו "אתה פשוט ננס
מסוכר"
-"אתה אולי יצרת אותי וכל החרטא הזה, אבל תזהר ממני!" העצמתי
את המשפט בסיסמא פירסומית עתיקה "קטן קטן אבל יש בו המון."
-"אתה ממש איש קטן ומצחיק, נכון?"
זהו התעצבנתי. תפסתי את הדובר ספרדית במקום הרגיש והנפתי אותו
3333 ק"מ באוויר בהילוך איטי...
עפתי אחריו.
-"מה אתה חושב על הגודל שלי עכשיו?"
-"מאיפה יש לך את הכוחות האלה?" צעק אמיליאנו במעופו.
-" אני סוכר-מן. מה נראה לך?"
הפסל המטורף שלי החל לרדת למטה במהירות גוברת והולכת, ואני
עקבתי אחריו.
תפסתי אותו ס"מ מהקרקע.
-"תן לי סיבה אחת טובה לא לעשות את זה לך שוב"
-"יש לי סוד נורא שישפיע על חייך"
-" סוד שמוד. תתכונן לגיהנום אח שלי"
בום הוא מת. אני עפתי לי למטרושוגר, בירת הציווילזציה, שם
התכוונתי לעשות חיים ולהציל אנשים.

חלק שני.

חצי שנה עפתי בעולם. רציתי לראות עולם לפני שאני מגיע לעיר. מה
אסור?
בזמן הזה גיליתי את כל כוחותי המלאים. השדלתי להמנע מלהיפגש עם
אנשים, בגלל נקודת התורפה שלי. אני אכיל, ויש סיכוי לא רע בכלל
שמישהו יתן בי ביס אם יראו אותי. באחת מעצירות הביניים שעשיתי
לעצמי, פיתחתי לי נשק סודי ורב עוצמה. נשק כל כך חזק, שרק
מהמחשבה עליו, אויביי ישקשקו (לא היו לי אויבים, אבל בטח יש
כמה שמסתובבים אי שם). הנשק היה רובה הפלסמה הקרמלי שלי. אם
מישהו יתעסק איתי, הוא יקבל ישר סוכרית קרמל בין העיניים. ויש
גם מצב מיוחד לירי קרמל מומס. המסקנה היא, שהייתי מכונת מלחמה
משומנת היטב, עם לב זהב. בטח, למה לא לב זהב? אני מאוד נחמד אל
עצמי.

מטרושוגר נראתה באופק הלילי כמו כוכבים רחוקים וצהובים. הגברתי
מהירות והתחלתי לצנוח כלפי מטה. איך שנחתתי באלגנטיות, נפלתי.
נפלתי ונפלתי. אחרי כמה שניות הבנתי... נחתתי בתוך פתח ביוב.
כמה מחשבות ראשונות: - איכס?
                              - איכס
                              -גועל נפש. מה זה ביוב?
                              -וואלה זה באמת ביוב
                              -כואב. ברגל.
                              -מה קורה לרגל שלי?

הרגל שלי נכנסה לתוך המים(אם אפשר לקרוא לדבר הזה מים) והתחילה
להתמוסס.
לפני שיהיה מאוחר מידי התחלתי לעוף לכיוון הרחוב. בתימרון
וירטואוזי עליתי דרך הפתח. הרגל כאבה. מה שנשאר ממנה כאב...
ראיתי את הגאולה שלי מעבר לרחוב- "מכולת 3001". ואני, יש לי
ראדאר טוב לסוכר. ריחפתי בשימחה לתוך המכולת. המוכרת, משום מה,
לא התעלפה. "אני סוכר- מן איש הסוכר!" צעקתי בקולי קולות. "כל
הכבוד לך באמת" אמרה האישה בלי הרבה התרגשות. "אתה קונה משהו
או שבאת לרחף לך באוויר?". לא היו לי מילים. היא היתה הבן אדם
הראשון שלא מפחד/ מנסה להרוג אותי. "מה קרה ננס מתוק? אתה
המום?  שלא תחשוב שאתה האיש סוכר הראשון. אני-"
לא נתתי לסיים את המשפט. היא אמרה שאני ננס. שכחתי מהגופה
והלכתי למדפים לחפש סוכר. מצאתי את הדוכן. פתחתי שקית סוכר לבן
1 ק"ג ושפכתי על הריצפה את הסוכר. דחפתי את הרגל הפגועה פנימה
והרגשתי איך כל הגרגירים מוצאים את מקומם באושר. קיבלתי  רגל
בריאה ואנרגיה מחודשת.
החלטתי שאני צריך שני דברים.
בית, וגם עבודה. בית כי קר בלילה, ועבודה כי אני גיבור על ואני
צריך זהות סודית. שוטטתי ברחבי העיר מנסה לחשוב מה לעשות. ואז
נזכרתי בשקית הסוכר מהמכולת. מפעל לסוכר. אני אגור במפעל
לסוכר. זה היה הפתרון המושלם. עפתי במהירות הסילון לכיוון
המפעל הקרוב. תוך שתי דקות הוצאתי
את המכונות מכלל פעילות, ארגנתי שביתת עובדים ודאגתי לסיקור
תקשורתי נאה. המפעל נסגר (הבנק סגר) ולי התפנה בית מרווח מאוד.
יש מצבורי סוכר גולמי(למקרי חירום) שלא פינו, יש הרבה מקום,
ואפילו נשאר קצת ריהוט במשרד המנהל. אז המשימה הראשונה מולאה.
יש לי מקום מסתור סודי. אני רשמית גיבור על.

הבנתי שלעובדה שאני עשוי מסוכר יש פוטנציאל שיווקי. לכן פניתי
לחנויות ממתקים והצעתי את שירותי כפסל סוכר בחלון ראווה. זה
עבד. ואני עבדתי כל היום בלשבת על התחת ולחייך. ההסכם היה שלא
קונים אותי. אבל אז יום אחד...
דמות שדומה לי באופן מוזר, בגובה של אדם רגיל, נכנסה לחנות.

חלק שלישי

המוכר שקשק מפחד. לפניו עמד אדם בגובה שני מטר, מדיף ריח חריף
של...
לא זיהיתי את הריח. הוא הריח כמוני אחרי שאני לא מנקה את עצמי
שבועיים. מתוך עיניו של היצור בקע אור שחור ומאיים. אני לא
יודע איך אור יכול להיות שחור, אבל זה היה ככה. לפי המוזיקה
ששמו ברקע (גל-גל-גלגל"צ) הבנתי שמדובר באישיות הרעה של היום.
אחרי חשיבת בזק של חצי שנייה, הבנתי שפגשתי סוף סוף את האויב
שלי. איזה כייף יש לי לקס לות'ר/פינגווין משלי. ניסיתי להקשיב
לשיחה של המוכר והענק המסריח.
-"אתה רוצה לקנות משהו?" שאל בתמימות המעביד שלי.
-"מ-מ-מ-מ מה קור-ר-ר-ה פה? כ-כ-ל הסיפור הזה מוכרים רוצים
רק-ק-ק למכור" איזה צחוקים, חשבתי, הרשע המגמגם. הענק המשיך.
-"א-א-אני לא צריך אותך  א ד ם  עלוב" צעק וגמגם(מנקודה זאת
בסיפור הענק ימשיך לגמגם, אבל אתם לא תראו את זה. טוב, זה באמת
כתיבה מעצבנת כל העסק הזה).
-"אני מריח אותך סוכר-מן! בוא הנה מיד!"
-"למה מה תעשה לי?" אמרתי בהחלטיות חסרת סיכוי או כיסוי.
התחלתי לרחף בסגנון חופשי לכיוון אויבי (המושבע כמובן), מסתיר
את גופי בגלימת הקרמל שלי.
בתנועה איטית סטייל מאטריקס, הענק המגמגם הניף את ידו ובמכת
חבטה מזרח תיכונית העיף אותי לקיר הסמוך. למקרה שהיו ספקות, זה
כאב.
-"שברת לי את החליפה!"
-"שתוק ננס ותקשיב לדברי הזועמים"
-"קראת לי ננס והכאבת לגופי הענוג! אתה תשלם טינופת" נשמע טוב
נכון? התרוממתי על רגלי ושלפתי את הרובה קרמל האימתני שלי.
כיוונתי ויריתי. פגעתי בו ברגל ובול בין העיניים. הוא לא זז.
אני בספק אם זה גירד אותו.
"לא תוכל להזיק לי פשפש שכמותך!" זעק וגמגם הענק. "אני הוא
סוכר-חום" ( פתאום, רעם באמצע אוגוסט) "הצד האיום של אמיליאנו!
באנו מאותו יוצר ועל כן עלי להשלים את משימתי ולהרוג אותך. אה
איך שכחתי... ולשלוט על העולם!" פה היה הקטע של הצחוק הזדוני.


הצלחתי לברוח, אבל לא אפשרי לדעת מתי יגלה את מקום מסתורי.
חידשתי את כוחי במפעל והתחלתי לחשוב על דרך לעצור את
סוכר-חום.

האם אמצא דרך?
האם הרזתי השבוע יותר מקילו?
האם אני צריך לסתום?
כל זאת ועוד ב-
סוכר-מן חלק 4!

חלק רביעי

הסתתרתי במשך ימים. בסופו של דבר נמאס לי לראות את צביקה הדר
מספר דאחקות בין דאחקה לדאחקה. אז החלטתי, הגיע זמן העימות.
בגלל מה שקרה בחנות ממתקים, אני מובטל. מסיבה פיננסית זו קבעתי
פגישה עם עיתונאי יקר לליבי (ואני יקר לחשבון הבנק של העיתון).
כדי לחסוך בשיחת טלפון, המסר הועבר בטלפתיה ממני אליו. אני ממש
אוהב את השטיק של הקריאת מחשבות והכל, זה אחלה בונוס.
למחרת הוא בא, דפק שלוש וחצי פעמים על השער כמו שסוכם. הכנסתי
אותו פנימה. התחלתי בנוסח רישמי בשביל הקטע:
-"אני הוא סוכר-מן, גיבור העל!"
-"נעים מאוד אני שמוליק"
-"יופי, אני באמת מאושר שהכרנו. בעניין התשלום..."
-"יש לנו בעיה קטנה בעניין הזה הוד גיבורותו" אמר הכתב והתחיל
להזיע.
-"למה בעיה? נתתי את החשבון שלי."(מס' 666-666-69)
-"אתה הבעיה" ניסה הכתב לבחור את המילים. "הבעיה היא... שאתה,
טכנית, עדיין לא גיבור-על אמיתי. בגלל זה, אני לא יכול לעשות
עליך כתבה. אני הייתי מעדיף לעשות עוד כתבת שער אחורי על
החתונה המתקרבת של ספיידרמן"
-"בטח שאני גיבור על! יש לי מסתור וזהות סודית ו-"
-"ואויב רשע. כל זה אמת, אבל נראה לי שאתה לא מכיר את היסוד
הנוסף של העבודה הנ"ל"
-"מה זה יכול להיות? תגיד מהר לפני שאשכיך יתלשו ממקומם"
-"באמת שתסלח לי, אבל אני אישית לא שמעתי על מקרה יחיד, לא
אירוע קטן, שבו עשית משהו שאפשר לקרוא לו עזרה 'על טבעית'. שום
חתול לא ירד מהעץ, שום כור אטומי לא ניצל, אפילו לא עזרה למטוס
מתרסק אחד מחורבן!"אמר ונרגע קצת. "במילים פשוטות, הציבור לא
אוהב אותך"
-"מה יש לא לאהוב? 'סתכל על השרירים"
-"שרירים יש, אבל זה לא עוזר. אף אחד לא אוהב את סטאלון,
לדוגמא..." הכתב המשיך "אתה יודע מה? נעשה לך שינוי תדמית.
עלי!"
חיוך ניצחון פנימי התחיל להיווצר אצל הכתב. גם השיג בלעדיות
ועוד בלי כסף.
-"טוב, מה אני צריך לעשות?" גבול העצבים שלי כבר נמתח יותר
מדי.
-"דבר ראשון, תתחיל לצאת החוצה, שאנשים יראו אותך. אחרי זה בטח
תתקל במספיק אנשים קופצים מבניינים ושאר ירקות"
-"אוקיי נשמע לי טוב. אני לא הטיפוס המשקיע, אבל ננסה."

השבוע הראשון הלך חלק. סוכר-חום לא נראה או נשמע בשום מקום.
הצלתי שלושה גרבילים מכרסום עצמי. אפילו כמה אנשים מבניינים
בוערים. מינה מצח מוסרת שהפופולריות שלי עולה למרות שבקבוצת
הגיל 12-14 של המגזר הקווקזי, אני עדיין לא אהוד.
זהו. נמאס לי לגרד חתולים מעצים. הגב כבר כואב מתפיסת גברים
מתאבדים כבדי משקל.
הגיע זמן להתמודדות מחודשת. עפתי מאזור-האסון הנוכחי ועפתי
במהירות הסילון (כמובן סילון) לפארק העירוני: שוגרפארק.
צעקתי בקולי קולות ובמלוא גרוני, בצעקת שבר, בגרון ניחר, בזעקת
שאול (יש מבין?) -"סוכר-חום! סוכר-חום! גלה את עצמך!" אחרי
שהצעקה שברה חלונות ברדיוס של חמישים מטר התחלתי לשמוע אותו
מתקרב. הרוח הרחוקה הפכה להיות רעם מתגלגל. ואז הוא נחת מולי.
סוכר-חום, אויב האנושות.
-"התכונ-נ-נ-ן למו-מו-מותך סוכ-כ-כ-ר מן!" (הייתי חייב להראות
את הגמגום.)
-"א-א-מ'לה"אמרתי, מרשה לעצמי לגחך קצת. "סופך קרב נבלה
מטונפת!"
-"אני לא מבין למה תמיד אומרים נבלה מטונפת. כל הנבלות
מטונפות!" הרהר הרשע.
-"כן אתה צודק. אף פעם לא חשבתי על זה"
-"וגם למה תמיד בסדרות קומיקס הגיבורים לובשים טייטס?! זאת
שערוריה"
-"האלק לא לבש טייטס" אמרתי.
-"אף אחד לא אוהב את ההאלק"
-"אמת..."
-אני גם חושב שעלינו לפנות בעניין לאיגוד ה-"
פתאום הכל נעלם. כל העולם קרס לתוך עצמו. הכל הפך להיות שחור
ואני נפלתי ונפלתי. לפתע הרגשתי בטון. רגע אחרי הבנתי שאני
נמצא בחדר כלשהו. איפה מטרושוגר???
התחלטי לבחון את סביבתי. ראיתי חדר קטן, האור היחיד שבו, בוקע
ממסך מחשב. חדר חסר תמונות. חדר של מי?

חלק חמישי

הכל כאב. הראש עדיין הסתובב קצת. בפעם הראשונה בחיי הקצרים
כגיבור-על מדופלם, הייתי המום. ללא מילה. נאנקתי. קירות החדר
החלו לסגור עלי. החלטתי לצעוק. אז צעקתי. צעקתי וצרחתי, וכל מה
שיצא היה לא יותר מחרחור חלוש. איפה צעקת השאול שלי? מה קרה
לגרוני הניחר? אמא'לה (איזה אמא?).
-" יופי, גילית שאין לך כוחות פה. אה וסתום ת'פה. אתה תעיר את
ההורים שלי" מסתבר שהיה עוד מישהו בחדר.
-"מה מה מה?"הייתי מבולבל עד מאוד. אפשר להבין אותי! לא ככה?
-"אם אתה מפחד, אז יש לך סיבה לפחד" הצהיר האדם "אני יניב. אתה
סוכר-מן. אני שמח שהכרנו"
-"איפה אני? למה? כמה? איך? אני רוצה בננה!" דרשתי, מבולבל
עדיין.
-"אתה בחדר שלי. למה? עוד מעט נגיע לזה. כמה? שני שקל תשעים.
איך? אני הבאתי אותך לכאן" האדם שמולי נראה מהרהר. "אה, ואין
לנו בננות. נגמר"
-"אתה יכול להגיע לחלק של הלמה ומדוע?"
-" אוקיי, אני אסביר לך את זה לאט. נמאסת עלי. אתה מבין?
הסיפור הזה נמאס עלי.גם סוכר-חום נמאס עלי. היה לי תוכניות
גדולות מאוד בשבילך. היית אמור להכיר את סוכרזית ולעבור עוד
מיני הרפתקאות משובבות לב. פשוט נמאס לי ממך. אז אני קראתי לך
כדי להעביר אותך"
-"אני סיפור?"
-"לא אתה לא ה-סיפור. אתה הגיבור של הסיפור. נראה לך שבאמת
אנשי סוכר יכולים לעוף? מקסימום הם יכולים למשוך זבובים"
-"אני בשוק"
-"יופי אני אתן לך חמש דקות לעכל"

אחרי חמש דקות...

-"נו עיכלת?"
-"כן היה טעים" מה אסור לי להיות מנומס?
-"תעלה על המקלדת בבקשה כדי שנוכל להזיז את העניינים פה יותר
מהר"
-"מה? למה?"
-"לא הקשבת? אני מעביר אותך"
-"מעביר אותי לאן? למה להעביר?"
-"אתה עובר סיפור. הגיע סוף הסיפור ולמרות שאתה אישיות מטומטמת
אני די מסמפט אותך. אז תקבל הזדמנות שנייה" ואז יניב עשה פרצוף
של איזה-נחמד-אני-עזרתי-לנזקק.
-"למה אתה מסיים את הסיפור? אני כול להיות יותר מעניין! אני
יכול גם לעשות תוכניות ילדים! תציע הצעות, שפר את העלילה
הצולעת, לא חראם? כפרה עלייך מטומטם שלי?"
-"שמע, אין לי כוח. אני עייף. כנס לתוך המחשב שלי ונסגור
עניין. גם בדברים אחרים שלי יהיה לך מעניין. מגיע זמן בחייו של
כל גיבור ספרותי לעשות חלטורות. הגיע זמנך."

השתכנעתי. נכנעתי. קיוויתי שמעכשיו בסיפורים שלי יהיה אוכל
טעים ונשים שופעות. המעבר כאב בהתחלה. אבל התרגלתי כבר. היום,
לדוגמא אני עושה חלטורה בעלילה על כלב מדבר. כלב מדבר!