אני יושב ומעשן.
יושב ומעשן את החיים המסריחים האלה.
מעשן אותם כל היום, כל הזמן, כל רגע פנוי.

פעם אחר פעם,
אני מבזבז כסף עליהם,
דוחף אותם לתוכי, מרעיל את עצמי.

אני נחנק מהם, ובכל זאת ממשיך לרצות אותם.
הם מסריחים אותי, ובכל זאת אני חושק בהם.

כל הרבה מחלות הם גורמים לי, החיים האלה, שבא לי למות.

בהתחלה, כשהחיים רק מתחילים,
אתה מחביא אותם מכולם, שלא ידעו שאתה שם.

כולם מזהירים אותך, מהחיים האלה,
אבל בכל זאת אתה ממשיך לטעום מהם.

החיים האלה,
צריך לבחור אותם מבין כל כך הרבה סוגים, צבעים וגדלים.
וצריך גם לבחור את מה שידליק אותם.

החיים האלה. אתה מחזיק אותם בעצלות, בין שתי אצבעות.
בוהה בהם, חושק בהם.

הם לא מפחידים אותך, גם כשהם עומדים להגמר,
ויש סיכוי שתכווה מהם.

אנשים מתים מהחיים האלה וממשיכים למות. ואני? בשלי.

החיים האלה, שאורכם בסך הכל כ -7 דקות, נשרכים אחרי לכל מקום
שאני הולך, מלווים אותי. מסריחים אותי בכל מקום שאני נמצא.

בכל פינה אפשר למצוא אותם.

אתה מתחיל אותם, ובסוף הם נכבים. החיים האלה.

הם שורפים אותך החיים האלה, הרי אין חיים בלי אש.

החיים האלה. אתה רוצה/צריך/חייב אותם.
אתה מתחיל אותם ולפעמים לא יכול לסיים, כי אתה נחנק.

ככה הם החיים האלה.
הם הורגים אותך, אבל אתה עדיין ממשיך לחיות אותם.

ערמות של בדלים מצטברות, כמו משברים וחוויות.

נכתב ע"י בן אדם שממש בא לו סיגריה