אני קוטף עגבנייה, צועד חזרה ולאחר מכן חוזר, קוטף עוד עגבנייה
ועוזב את המקום. שוב אני מופיע, קוטף עגבנייה ונעלם. תסריט
תמוהה זה עלה במוחי, בעוד אני חוצה את הכביש הסואן לאורכו.
התקדמתי הלאה, שקוע עמוק בתוך המחשבות, חלקן מתהוות ומשתנות
בתוך מוחי, חלקן מחליקות משם באותה פתאומיות שבה הופיעו, וחלקן
ממתינות, מבצבצות מדי פעם ושוב נעלמות כמו לא היו. לא היה זה
אירוע חריג, אלא תווי יום יומי אם תרצו, מאז שאני זוכר את עצמי
כאשר אני מתהלך לבדי גועשות בי אותן המחשבות. הן מוכרות לי
בדיוק כמו הקירות הלבנים אליהם אני פוקח את עיני כל בוקר, או
כמו הכבישים האפרוריים אותם אני חוצה מידי יום. אך הפעם, זמן
שפסעתי לי לאורך הכביש, בצבץ בי אותו סרטון משונה, שכמו הסתנן
לו בין כל המחשבות וחיכה לרגע המתאים לחדור אל תוך מוחי. הוא
לא היה מסוג המחשבות אליהן התרגלתי, לא ניסיתי לפענחו או
לגרשו, הוא פשוט התנגן לו במוחי ללא כל מטרה ברורה. הייתה בו
מעין פשטות סתמית שהעפילה על כל כולי. ואני עומד מן הצד ומביט
בסרט של עצמי. או האם זה היה אני, אפילו לא ניסיתי לברר. לא
היה בי שום רצון להתערב, היה משהוא מרגיע, כמעט משכר באותו
סרטון, משהוא בו קסם לי. אני ממשיך בצעדי, פוסח על פני הכבישים
העמוסים, פה ושם צפצוף המכוניות מחזיר אותי מעט אל עולם החיים.
ושוב אני שוקע במחשבותיי המוכרות, בעוד אותו סרטון ממשיך ללוות
אותי לסירוגין. כך אני הולך ללא שום מוסג כמה מהדרך כבר עברתי.
אני מביט למעלה בדיוק בזמן, מולי היה הרחוב אותו חיפשתי. נכנס
מבעד לדלת, עוד בניין, ניראה מעט נטוש 4 קירות לבנים, לעיתים
אני תוהה, מה היה קורה אם במקום אותן המחשבות למיניהן, הייתי
למשל משנן את דביריהם הנבונים ללא ספק של חברי, אותם ניבי
חוכמה אשר המליצו לי בחום לזכור להיום ואף רשמו אותם על דף
לנוחיותי. אך כמו שאר המחשבות גם זאת נעלמת בסופו של דבר ללא
מאמץ רב.
אני עומד ובוהה, הדלת מולי, חושב האם להיכנס, התשובה כבר ידועה
מראש ובכל זאת אני מתמהמה. בכל מקרה אני מאמין שיש לי את
היכולת לתרום וגם........... מוטיבציה גבוהה ביותר יש לי
ניסיון רב בנושא שיסייע לי להיקלט ללא כל בעיה אני רק מקווה
שתיתנו לי את ההזדמנות. בסדר אין בעיה, אני מחכה לשמוע מכם.
אני עוזב את 4 הקירות, את הדף עדיף לזרוק לפח הוא כבר לא יכול
לסייע. הדף מתקפל כמו נקרע מן החיים, הוא מסתובב סביב הפח ועף
החוצה. לא היה בי שום רצון להרימו.
אני מעדיף לא לערוך השוואות מה שיצא יצא. צועד חזרה, באופן
חריג מתמקד באנשים שמולי, לא חושב עד שהסרטון שוב התנגן במוחי.
קיבלתי אותו בברכה יגעה משהוא, הוא היה ארוך מהרגיל קוטף עוד
ועוד עגבנייה והלכתי. כאשר הסתיים לבסוף, הרגשתי שזמן רב עבר,
אני מול הבית. מולי חדר המדרגות, אני מתקדם, הלו? "שוב שכחת"??
"למה אתה תמיד חולם ככה, באמת זו לא פעם
ראשונה"..................
נשימה, "אז אתה בא"? "נו  מהר אני מחכה" ולמה באמת למהר אני
שוב חושב לעצמי?

שני רחבות מתפצלים אל מולי, אני מהרהר באיזה לקחת חולפות מספר
דקות, לבסוף אני בוחר ועושה זאת בלב שלם. אני פוסע באחד מן
הרחובות, הרחוב קטן, כלסטרופובי, מסוג הרחובות שבהם הבניינים
כמו סוגרים עליך עוד ועוד ככל שתפסע בהם. האם בחירתי הייתה
נכונה? אני לא מביט ישר רק ימינה ושמאלה, אל הבניינים, החניה,
הקירות ולפעמים המכוניות החונות. סוף הרחוב כבר הגיע כל כך מהר
לא הייתי מתנגד לפסוע בו עוד כמה דקות. אנחנו יושבים, ואני
מסתכל לכל הכיוונים, לוגם מן הקפה, מחייך אל המלצרית, "כן
עגבנייה" "נו באמת אתה לא יכול להיות רציני פעם אחת"??
"באמת"?
"עגבנייה? ....  יש לנו גם סלט" כן.. לא לא עגבנייה". "אפשר
לבחור"? "נו באמת??"  "טוב בסדר רק קפה" "אז שום דבר בעצם
אדוני??"
"למה אתה תמיד עושה כאלה דברים לפעמים אני פשוט"..... אני
מזדרז לצאת מהשירותים, מעיף עוד מבט אחורה לגרפיטי על הקירות
ולתקרה המתפוררת. מרחוק היא ניראת לי שלווה יושבת שם על
השולחן, נעים לי להביט בה כך ניטרלי. הסרטון מתחיל להופיע אבל
רעש של צעקות מפריע לרצף, מישהו רב עם המלצרית, משהוא על
ההזמנה. השולחן ריק, היא כבר לא שם, הפלאפון מצלצל.

אני לא משוכנע שהכול כל כך ריק, יש משהוא בעייתי בסוג הטיעונים
הללו, אשר שומטים כל אפשרות של חזרה. אני מעדיף שלא להידבק
לאמרות כוללניות. ובכל זאת אין ההתנגדות קלה.... אני אנוס
למלמל.
הרדיו מנגן, שם דיסק, המוזיקה קלילה, חולפת, מביט החוצה חושך
השתלט כבר, היום עבר לו כה מהר.
מבחוץ הכביש נמתח, בניינים נמוכים בוהקים בעוד אני חולף על
פניהם, גשם קל מתחיל לרדת, לאט לאט בקצב מעצבן. פונה
שמאלה,מולי כמה נשים מבוגרות יושבות על ספסל שניים מסוככות,
השנייה עומדת, מעשנת סיגריה ומתבוננת. עוצר ויורד. "נכנסים
כבר"? היא שואלת בקול מוזר, הקול שלה קצת לא טבעי.
שנינו שותים, אני מדבר וגם היא. הזמן מעניין, אני מצליח למקד
את כולי מולה. היא מתלהבת, נחמד  לראות אותה כך ברור לי שלרוב
היא לא מרוצה.
הזמן עוצר ואני מתאחד בזרמו, אני מרגיש כאילו נכפה עלי משהוא
אך קשה לי לעצור בעדו, השטף ממשיך אך הוא מלאכותי. "יש לי
רעיון בוא נצא לאיזו חופשה מה אתה אומר? אף פעם לא עשינו את
זה"
לעיתים אני מרגיש רצון עז להיסחף, עד אין קץ, פשוט להיגרר לי
לכיוונים שונים, יש בזה דבר מה המושך אותי. ברור לי שזה מופרך,
ובכל זאת דווקא הרעיונות המופרכים ביותר הם אלה שקוסמים לי.
עצב שותף את גופי, מדוע רק הבריחה הטוטאלית מלהיבה אותי? אני
מצליח לכבות את הפרץ,  למרות הכול אני מאמין כי מדובר בתחושה
רגילה. "מה קרה שתית יותר מדי"? "לא זה בסדר אני לא מושפע כל
כך מהר..... זה פשוט היית רוצה להיסחף? לכל מיני כיוונים פשוט
להיסחף." אין בי חרתה, ברור לי שהיא תשקע בקוקטילים כמו תמיד.
אני לא מבין אותה, אפילו פחות מאחרים.




קרני השמש מסתננות להן, האוויר הקר זורם פנימה. כבר צהריים,
הרבה אנשים התקשרו. אני מרגיש רצון עז לעצור הכול לכמה שעות,
אני מצער על חלומות סתמיים ומחשבות מיותרות, אך אני מרגיש שיש
בהן משמעות, למרות הכול, אפילו עם היא קו דקה. הקימה מתישה,
אני מנסה להתרכז ומצליח להיזכר בפרטים מהערב שעבר. חיוך קל על
פני, מרים בזהירות את הטלפון "הלו".......... "כן מה נשמע
איתך?" אני מתחבט, אתה עושה משהוא בזמן הקרוב?"
"לא שאני יודע...." הטלפון מתנתק והקלה מסוימת עוברת בי, עדיף
כך הרעיון כבר הובהר. אני מתלבש, צועד מפינה לפינה בדירת החדר
החנוקה, סיגריה ביד, 4 קירות לבנים, חלון קטן מעלי עם סורגים
חלודים, מערכת קטנה בצד, מדליק, הרדיו סתמי כרגיל מכבה, וילון
אדום מתנפנף, טלוויזיה קטנה דחוקה בפינה, אני נלחץ, מתקשה
להתרכז, רק בדלת בוהות עיני, אני מרגיש רצון עז לצאת, האוויר
לח, חום יולי אופייני, אפילו לאדם קיצי אין זה קל. הלכנו אני
והיא, היא שואלת ואני הודף, חוסר הרצון משווא אך אני מדחיק,
אפשרות אחרת כלל אינה קיימת. אני מנסה להתבדח, לעקב, לתרץ,
במצבי אני חש כל טקטיקה כשרה. היא אינה נרתעת. למרות תסכולי
הייתה בי הערכה לנחישותה. שיתוף פעולה קל מצידי, אך הוא מזויף
נועד רק לרצות, קשה להבין אם היא מסופקת. אני  אנוס לענות,
התשובות קצרות ועקיפות, זעם קל הולך ומתגבר במעמקים. היא חופרת
הלאה, מפלסת את דרכה ללא התחשבות בשדה המוקשים הגלוי אל מולה,
בדרך נס המוקשים דוממים.אני כמעט מחכה להתפוצצות אך מרסן את
עצמי. אני עונה שוב אין ברירה אחרת. סורגים חלודים מלווים את
חיי, חוסר הבחירה, למעשה אני מאמין כי זה המצב של רובינו,
מעטים יעידו כי חייהם באמת משוחררים, למעשה לעולם לא פגשתי את
אותם מעטים, אך אני דואג להאמין כי אין זו עוד פנטזיה סתמית,
אני מסרב להשליכה למגירה כמו רבות אחרות, לנפצה. אין פחד גדול
מזה, המגירה מלאה וידי ריקות. אני מביט בשמיים הכחולים מעלי,
מנסה לפענח דבר מה. זהו אחד מן הרגעים הנדירים בהן איני מסוגל
לבחון כלל את מצבי, את מחשבותיי, את תחושותיי. אני בוהה בשמיים
משווע לתחושה. מדרגות ארורות, אני עולה ועולה, השלט הטיפשי
שקובע כי המעלית בהזמנה מרתיח אותי. הדלת מולי, רפליקה של ואן
גוך תלויה לידי בחדר המדרגות, אני מביט אך מפחד לאפשר למחשבות
לזרום. תפיחה על הגב, "מה המצב?", "טוב לראות אותך".... חיוך,
"כנס יש לי כמה דברים לספר". מבט חטוף אחרון בואן גוך ואני
בפנים, הדלת נטרקת באכזריות אופיינית. "תמיד אתה מוצא מוזיקה
טובה", זורק עגבנייה באוויר "תקשיב רגע מה הילה סיפרה
לי..........." תופס אותה, חיוך ילדותי, הפעם זורק גבוהה יותר.
"אתה איתי??" היא כמעט ונשמטת מידי, דבר שהופך את התפיסה
למרגשת עוד יותר. "היא אומרת שענת בקושי יודעת מה לעשות, היא
ממש לא מבינה אותך, הצלחת לסובב אותה", בחצי חיוך. "מעניין
שהעגבנייה אף פעם לא הצליחה בתור פרי אכילה ביד". אני נוגס,
אושר
ילדותי מרוח על פני. "תגיד אתה בכלל רוצה אותה?".... "לדעתי
היא שווה, תשמע  היא לא מבינה אותך בכלל.............." אני
קוטע, "היא הסיכוי האחרון שלי מה אתה אומר?" הבעת פניו משתנה,
"גם הילה"......... "יותר כיף להיות באותה סירה", הוא מהנהן
בחיוך עגמומי. שנינו פורצים בצחוק אינטנסיבי ובהול. עם אדם זר
היה כעת בחדר, היה קודם כול מחפש את האקדח המכוון עלינו
ממסתור.
הצחוק פוקע ברגע חד, חברי עדיין שובר את השתיקה, למרות רצוני
העז לעצור אני דומם. אני מרכז את מלוא כוחותיי ומצליח במשימתי,
כעת גם הוא דומם. הבעת תמיהה מפוחדת על פניו. זהו הרגע, אין
שום


ספק, למרות רצון ילדותי דרמה לא תהיה פה. צעד קדימה, "תאר לך
שיום אחד אתה קוטף עגבנייה וחוזר,
אחר כך קוטף עוד אחת ושוב חוזר, ועוד פעם קוטף עגבנייה ונעלם."
אין כל צורך בהסברים, הכול ברור כעת בין שנינו. אנו מביטים אחד
על השני "לים" הוא מגמגם. מפתחות, בחוץ, באוטו, הנסיעה בהולה
ודוממת אך אנו עטופים ברוגע מסוים, עיניו בוהות החוצה.אני
מרוצה, אין בי אשליות לגבי דבר. הנסיעה מהירה, חותכים פה ושם,
כמו מונחים על ידי גוף זר. אני חושב להביט אליו אך נמנע, האופק
מתחלף, השמים בהירים, עשן סמיך על ידינו, צפצופים עזים,
הים מתקרב.