"פיגוע בצומת מגידו" המסך משדר, והמוח שלי מתחיל לעבד נתונים,
אני יודעת שאתה עובר שם כל בוקר, יודעת שזה המסלול שלך, ובכל
זאת, מקווה, מתפללת, שאיחרת הבוקר, שלא קמת, שפיספסת את
האוטובוס.

פחדתי לצלצל, פחדתי לשמוע משיבון,המשכתי לבהות בתמונות המרצדות
על המסך.

בשעות הבוקר המאוחרות, מגיעה אליי אודליה, במדים, ואני שואלת
אותה בתמימות מטומטמת: "למה את לא בבסיס?" למרות שכבר ידעתי.

ידעתי הכל.

בהלוויה, באתי אליך, רציתי לבקש ממך סליחה, על שהייתי רעה
אליך, שהייתי ילדה קטנה ולא מבינה, אבל היו שם המון אנשים,
מהמשפחה וחברים, היו הרבה חיילים במדים, וכולם דיברו אליך,
ואני לא יודעת אם הצלחת לשמוע אותי, או אם אתה סולח, איך אני
אדע?!

אז באתי עכשיו לבד, לדבר איתך, למרות שאמרו לי שאסור, שצריך
לתת לנשמה שלך לנוח, ולא לעלות לקבר עד סוף השבעה.

אלירן שלי, אני מסתכלת על תלולית העפר, והיא נראית כזאת קטנה,
גם אתמול, בלוויה, הארון נראה לי קטן ממידותיך, אני מסתכלת
מסביב אין עוד אחר מלבדי בבית הקברות, השמש מתחילה לשקוע וניצת
בי רעיון.
אולי אני אוריד ממך את הערימת עפר המיותרת הזאת ונלך מפה ביחד
לאיזה מקום שקט?! נשב, נדבר, אני אבקש סליחה על הכל ואתה בטח
תסלח לי, כי קשה לך לעמוד בפניי. אולי אפילו נצא לאיזה סרט
בסינמה, ונסיים באיזה זיון-פיוס?!

בני זונות! הם קברו אותך כל כך עמוק הדתיים האלה, אין סיכוי
שאני אצליח להוציא אותך לבד. אולי תעזור קצת?! תדחף קצת
מלמטה?!

אלירן שלי, רציתי שתדע, שאני אוהבת אותך כל כך, ואני מבקשת ממך
סליחה על כל מה שעשיתי, ואני מבטיחה, שאם תחזור אני נשבעת שאני
אהיה החברה המושלמת, רק תחזור...

מוקדש לאלירן בוסקילה שנהרג בפיגוע במגידו.