[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה סיפור על טושים. לא סתם טושים. זה סיפור על טושים שחורים.
אם היו מבקשים ממני לציין מהו החפץ שגרם לי הכי הרבה סבל בחיי,
הייתי ללא ספק אומרת שאלו הם הטושים השחורים. לעולם לא אשכח את
אותו יום, שהיה היום השני או השלישי שלי בכיתה א', שבו גיליתי
שהטוש השחור שלי נגמר, אחרי יומיים שבהם השתמשתי בו בדיוק
באותה מידה שבה השתמשתי בכל טוש אחר. זה נראה לי מוזר, אבל
קניתי עוד חבילת טושים כדי לקחת ממנה את הטוש השחור עד שאחרי
כמה ימים גם זה נגמר. בסופו של דבר, אחרי חודש בערך, נשארתי עם
מיליון וחצי חבילות של טושים, שהיו בהם את כל הטושים חוץ מהטוש
השחור - ועם מיליון וחצי טושים שחורים מקולקלים. על טוש אחד,
שלפי דעתי הוא היה הטוש הראשון שהתקלקל לי, חרטתי את שמי
באותיות דפוס והתכוונתי למסגר אותו יום אחד ולשמור אותו
למזכרת, בתור הטוש הראשון שהרס לי את החיים.
מאז אותן שנים מזוויעות של תחילת בית הספר היסודי, נמנעתי
מלהתקרב לטושים שחורים באשר הם. מעבר לעובדה שלא השתמשתי בהם
ולכן לא קניתי חבילות טושים שהיו בהן טושים שחורים, לא יכלתי
לשאת לראות מישהו מצייר בטוש שחור או אפילו מזכיר את צמד המלים
"טוש שחור". זה פשוט גרם לי לרצות להקיא. לא עזרו תחנוניי,
נסיונות השכנוע שלי, ההסברים החוזרים ונשנים שלי שטושים שחורים
תמיד נגמרים ראשונים. חבריי אמרו שאני סתם הוזה. לאט לאט, לאחר
תקופת התיכון, למדתי להתרגל לעובדה שבעולם קיים גם צבע שחור,
צבע שאליו פיתחתי שנאה עזה. נכון, אז לא לבשתי בגדים שחורים,
לא היו לי רהיטים שחורים והייתי מעדיפה להידרס על ידי רכבת
(שחורה) מאשר לצייר בטוש שחור, אבל קיבלתי את העובדה שאני שונה
מהאנשים שמסביבי. אפילו לפסיכולוג שלי, שטרח כל כך הרבה לסלק
רהיטים שחורים ממשרדו כדי לעזור לי, הפסקתי ללכת, בטענה שכבר
החלמתי ואני מסוגלת להבין את סביבתי. האמת היא שהסיבה האמיתית
הייתה שראיתי אותו רושם בטוש שחור וזה גרם לי לסלידה עזה ממנו,
אבל פחדתי שאם אני אגיד לו את זה הוא יאשפז אותי באיזה מוסד.
יום אחד, כשטיילתי לי ברחוב השומם, מהרהרת לי על נושאים שונים
וצבעוניים, פתאום נתקלתי בחנות שהשלט הגדול שהיה תלוי בראשה
צעק באותיות גדולות "שחור". מיותר לציין שהשלט גם הוא היה
שחור. למרות שהשלט היה ענקי ונראה כמו שלט חוצות, החנות הייתה
קטנה ונראתה נטושה מאנשים. פתאום, הרגשתי שלמרות הסלידה שלי
מהצבע השחור, אני חייבת להיכנס. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא
כדאי, שהבורקס שאכלתי לפני 10 דקות לא ייראה יפה בתור קיא,
שאין עליי אופטלגין כרגע, אבל זה לא עזר ותוך כמה שניות מצאתי
את עצמי בתוך החנות.
קירותיה של החנות היו צבועים כולם בצבע שחור. המדפים גם הם היו
שחורים ועליהם עמדו כל מיני דברים שהיו כולם באותו צבע ששנאתי
כל כך - שחור. הרגשתי את הבורקס עולה למעלה לאט לאט. המוכר
בחנות ניגש אליי ושאל אותי משהו, אבל לא שמעתי אותו. הייתי
עסוקה בבהייה בפרצופו. זה היה ללא ספק הפרצוף המוזר ביותר
שראיתי בחיי. הוא נראה כמו קוסם או מכשף מסתורי, והעובדה שהוא
לבש גלימה שחורה הוסיפה גם היא למסתורין. היו לו עיניים כחולות
קטנות, שנראו קצת סגולות למספר רגעים. היה לו אף גדול וזקן
אפור ארוך והפנים שלו היו מלאים בקמטים. "הכל בסדר?" שאל אותי
איזה פה קטן מבעד לזקן. "כן, כן", עניתי. "אפשר לעזור לך?",
הוא חייך, או שהקמטים שלו סתם התחילו לרקוד. "האמת היא שכן",
שמעתי את עצמי אומרת, "יש לכם טושים שחורים?". עיניו הקטנות
והמקומטות של האיש נפערו לרווחה והוא תפס בידי בחוזקה והתחיל
ללכת. הרגשתי את עצמי נגררת אחריו. הוא גרר אותי לאיזושהי פינה
של החנות, סובב מפתח שהוציא מאחד מכיסיו בחור שתאם לו והמשיך
למשוך אותי עד שעברנו את הדלת שנפתחה. כשהוא שחרר את אחיזתו,
נפלתי על הרצפה. אני חושבת שאיבדתי את הכרתי למספר דקות.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה של חדר לבן, שהזכיר
לי קצת משרד של רופא שיניים. המרצפות היו מרצפות לבנות חלקות
ומבריקות והקירות ממש נצצו מרוב נקיון. באוויר עמד ריח שלא
הצלחתי לזהות. מולי עמד איש צעיר וגבוה, שהושיט לי את ידו כדי
שאוכל לעמוד על רגליי ולבוא אחריו. בניגוד לאותו איש זקן, האיש
הצעיר הזה משך אותי בעדינות אחריו עד שהגענו לשולחן לבן שמשני
צדדיו היו שני כסאות לבנים. הכל הבריק מנקיון. האיש התיישב
בכסא שהיה מולי מעבר לשולחן ואמר בטון סמכותי: "אז את יודעת?".
"יודעת מה?", שאלתי. "על הטושים", הוא הוסיף, עדיין שומר על
ארשת פנים קרירה. "כן", אמרתי. לא הרגשתי שאני משקרת, אפילו
שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "בואי אחריי", הוא אמר, קם על
רגליו והתחיל ללכת. צייתתי והלכתי אחריו עד שהגענו לאיזושהי
פינה של החדר הלבן הענקי, שלא ראיתי את קצותיו. בפינה הזו עמדו
דלי לבן ענקי וערמה גבוהה של ניירות. הורדתי את המכסה של הדלי.
הוא היה מלא בטושים שחורים, שכולם היו חדשים ועדיין עובדים.
הרמתי את עיניי אל האיש הגבוה, אבל הוא נעלם. הבטתי מסביבי,
אבל נראה שהקירות של החדר נעלמו ושהחדר הזה נעשה אינסופי.
הצלחתי סוף סוף לזהות את הריח שהיה באוויר. זה היה ריח של טוש
שהשאירו אותו פתוח. הבטתי אל תוך הדלי והרמתי ממנו טוש. על
הטוש היה חרוט השם שלי באותיות דפוס. חייכתי לעצמי ונפלתי על
הרצפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לך תבנה
מדינה...







יק טיבטי, בריב
עם הרצל, 1938
לוצרן שוויץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/00 22:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועיה וולק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה