הדרך פתוחה, הרוח מנשקת לצמרות העצים והם מהנהנים בשביעות רצון
לשריקת האהבה שלה.
המכונית מתגלגלת בעצלתיים לאורך הכביש, מרוצה מחמת קרן שמש
המלטפת אותה בזוית מחמיאה במיוחד.
אני מתנגנת קלות בין המסלול לבין ההוויה, שורקת הרהורים לחלל
האוטו ואוהבת אותך.

טפיפות רגליך בדרכך אליי מנעימות את המקצב הטבעי שלי ומוסיפות
פעימה מטבלת לסלט הרגשות שלי.
הציור האקרילי שיצרתי בדמיוני מקבל איכויות של צבעי שמן כשאתה
אוחז במכחול והקלאסי שלנו מתהווה לסוריאליזם מופשט, בו כל
תבנית חיים קשיחה נפרצת בתום לב בתולי - כי אני לא משתמשת
בצבעי שמן ואתה לא יודע לצייר.  

יום אחד אני אבוא אליך, אציב עצמי על שולחן הרופאים שלך ואבקש
שתבדוק אותי. אני אפשוט מעליי את חולצתי, את מכנסיי, את כל
לבניי המקושטים בסרטים ורודים ורכים, את פחדיי הרבים, את
ספקותיי המכרסמים, את תאוות נפשי. אשאר כולי אהבה. ואז אזיז
אותה קצת הצידה ואראה לך את החורים והצלקות שהיא ממלאה. אז תדע
איזה רופא טוב אתה.