[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אש אל
/
קו 9 יעד סופי

אני יושב בתחנת האוטובוס ומחכה לקו 9 שיגיע. כבר 30 דקות שאני
מחכה לקו המחורבן. כ"כ חם היום וכל מה שאני רוצה זה כבר לעלות
לאוטובוס ולהגיע תחנה שלי בלי עיכובים מיותרים. אני מגחך לעצמי
כשאני נזכר בחוק מרפי הזה שאומר שאתה יכול לראות את האוטובוס
שלך עובר 200 פעם לידך ביום אבל ברגע שאתה ממש צריך אותו הוא
לעולם לא יגיע. חוקי מרפי תמיד היו משעשעים אותי, יש משהו נורא
מצחיק בלקחת ארוע שבד"כ היה ממש מעצבן אותך ולחשוב עליו באופן
חיובי כזה, לראות את הצד ההומוריסטי של החיים.

מרחוק אני שומע את הברקסים החורקים של קו 9, מאז שאני ילד קטן
יש לו תמיד את אותו צליל מעצבן
שמאז ומעולם עיצבן אותי, צליל שעכשיו הביא סוף סוף את הקץ לסבל
הנוראי הזה של ישראל באמצע יולי. הצליל הכי יפה ששמעתי לפחות
הקיץ הזה.

האוטובוס מתרב אלי באיטיות מזדחלת ועוצר ליידי בחריקה מחרישת
אוזניים. הנהג מביט בי ואל "אתה מתכוון לעלות?!". רעד עבר
בגופי, רעד שמעולם לא חשתי, אני נוסע אוטובוס הזה לפחות פעם
בשבוע מאז שאני ילד והנה בפעם הראשונה בחיים אני מפחד. "כן אני
עולה" אני אומר לנהג השמן והמיוזע ומחליק לו 5 ש"ח ליד. "היי
אין לך מספיק פה!" הנהג מביט בי בעצבים כמו שרק נהג אוטובוס
שמן יכול להביט בך. "מה!!! רבאק אתה לא רציני שוב פעם העלו את
המחירים! מה נסגר עם המדינה הזו!" אני מחליק לו את ה-20 אגורות
המקוללות לכף ידו משתדל כמה שפחות לגעת ביצור הגועלי הזה
ומתיישב בספסלים הקידמיים.

מפה אני רואה את רחובות ת"א עוברים מולי במהירות הופכים את
העיר הגדולה למעין סרט שנפרס על מסך טלביזייה קטו, מפה הכל
נראה כל כך שקט.

האוטובוס עוצר, אני מסתובב לראות מי עולה ואז ראיתי אותו, הוא
היה גבוה ושחום היה לו זיפים שחורים הוא לבש סוודר אפור ודהוי
(למה לעזאזל שמישהו נורמאלי ירצה ללבוש סוודר באמצע יולי!!!)
והוא החזיק איתו תיק גדול. הנהג נתן בו מבט חושדני והחליק לו
כרטיס קטן ליד.

באיטיות הוא התקדם לכיוון הספסל האחורי והתיישב. פתאום הרגשת
הלחץ היכתה בי, ידעתי שמשהו הולך לקרות! ההרגשה הזו שקיבלתי
מהרגע שעליתי על האוטובוס הפכה להיות מציאות!

הבטתי עליו שוב, כאילו מנסה להבין מה קורה מסביבי ומבטינו
נפגשו. הוא הסתכל עלי בעינייו השחורות מבט קר! פשוט בוהה בי
כמו מת מסתכל עלי ולא מוזיז את העיניים.

מעולם בכל חיי לא פחדתי כמו שפחדתי באותו הרגע כל מה שרציתי
לעשות זה לרדת מהאוטובוס הארור הזה ויהי מה ושתזדיין התחנה
שלי! במילא לא רציתי להגיע לשם היום...
הכל רק לא להיות פה!

בזריזות זינקתי מהכיסא לוחץ על הכפתור האדום שמפעיל את הפעמון
הקטן...
התקדמתי במהירות לכיוון הדלת האחורית...
הוא עדיין בוהה בי?!
הסתובבתי באיטיות כדי לוודא. עיניו כאילו בערו הסתובבתי שוב
לכיוון הדלת מתפלל שהתחנה הקרובה כבר תגיע ושאני אוכל לזנק
מהאוטובוס המקולל הזה!

מרחוק כבר יכולתי לראות אותה, כיסאות הפלסטיק הצהובים עמדו רק
מעבר לרמזור האדום.
"לא!" פתאום צעק הקול בראשי "דיי! נמאס לי כבר לפחד! זהו, זה
הזמן להיות גבר! נמאס לי כבר להיות הקורבן". הסתובבתי שוב כמעט
בזינוק לכיוון אותו האיש, אותו האיש אשר גרם לי כל כך לפחד
ורצתי לכיוונו בעוד אני צועק א-ל-ל-ה  ה-ו-א-כ-ב-א-ר ולוחץ על
הכפתור ירוק בתוך כיס מעילי!"


ועכשיו, עכשיו אני פה, תאכלס לא מי יודע מה רע פה...
החבר'ה שלקחתי איתי אילו מהאוטובוס מריצים פה רב הזמן טורנירים
של ששבש.
שום בתולות ושום בטיח תאמינו לי הכל פרופוגנדה.
האמת, לא רואה יותר מידי הבדל בין פה לבין מה שהיה מקודם.
דוגרי, ההבדל היחיד הוא שפה אנחנו מבינים ששום דבר כבר לא היה
משנה פה באמת יש שלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מצות הנגב"







בוליביה בהומור
יבשושי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/05 19:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אש אל

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה