כשאיתי קם בבוקר, הוא מצא ליד המיטה שלו צנצנת. זו לא הייתה
צנצנת מיוחדת באופן מיוחד, כזו שנראית כמו אחת מהצנצנות שאמא
שלו קנתה באלף שקל והוא אף פעם לא הבין למה, וזו גם לא הייתה
צנצנת שמוכרים בשוק בחצי שקל ואתה פשוט לא יודע איפה היא הייתה
קודם. זו הייתה סתם צנצנת פשוטה כזו מזכוכית, כמו צנצנת שפעם
הכילה קפה ועכשיו מישהו שטף אותה והוריד לה את התווית.
לאיתי אולי לא היה זכרון כל כך טוב, אבל הוא היה בטוח שכשהלך
לישון, לא הייתה שם צנצנת. הצנצנת הזו הייתה מלאה עד האמצע
בנוזל שקוף שנראה כמו מים, אבל איתי פחד לגעת בה כי הוא לא ידע
אם אלו באמת מים. לך תדע, מה יכתבו עליו בעיתון אם הוא ימות
אחרי שייגע בצנצנת שהכילה חומר רעיל? בכל זאת הוא רץ מהר
להתקלח, כי הוא פחד שאולי משהו מהנוזל המוזר הזה נגע בו.
כשסיים, הוא צלצל למשטרה.
עד שהמשטרה הגיעה הוא כבר הספיק לאכול, להתלבש ואפילו להתקלח
עוד פעם - ליתר בטחון. גם השוטרים שהגיעו לדירה שלו לא ידעו מה
מקור הצנצנת - וגם הם פחדו לגעת בה. הם התחילו לשאול אותו כל
מיני שאלות מטומטמות, כמו אם הוא גר עם עוד מישהו או אם היה לו
קשר עם סוחר צנצנות כלשהו. השאלות נראו לו מפגרות אבל הוא ענה
עליהן. הוא ביקש מהם לקחת את הנוזל שבצנצנת למעבדה ולבדוק
אותו, אבל השוטרים סירבו בטענה שהם לא רוצים להזיז את הראייה.
אלוהים יודע למה בדיוק הם רצו ראייה. תוך כמה דקות התחילו
פתאום להגיע כתבים. זה דווקא היה נחמד לו שפתאום לכל האנשים
אכפת ממנו כל כך והכל, אבל זה אמר שהוא היה צריך להכין קפה
לכולם ולא היה לו כוח לזה. אז הוא פשוט התעלם לגמרי מחוקי
האתיקה ולא הכין להם קפה.
כל העיתונאים ראיינו אותו. איזה משה אחד שהגיע לשם התחיל לחלק
מספרים לכולם כדי שיהיה סדר וכשאיתי שמע אנשים מתחרים על מי
יהיה מספר ארבעים ושלוש, הוא לא יכל שלא לחייך. והוא היה נחמד
מאוד לכל העיתונאים, אפילו שהם הסתובבו לו בבית ולכלכו לו את
השירותים ואחד מהם אפילו שלף מאיזשהו מקום צנצנת קפה והתחיל
להכין לכולם קפה.
במשך ארבעת הימים שלאחר מכן הבית של איתי היה מלא בעיתונאים
מבוקר ועד ערב. ביום החמישי הוא סוף סוף החליט להזמין אותם
בתורות. הוא דאג למלאי קפה. תיבת הדואר שלו התחילה להתמלא גם
היא בתגובות. אנשים רשמו לו על הזדהותם העמוקה איתו, על כמה
שהם מעריכים את אומץ הלב שלו. ילדים שלחו לו ציורי צנצנות
בצבעים חזקים. פרחים ותרומות נשלחו לביתו ללא הרף. בכל פעם
שפתח את הטלוויזיה הוא ראה את פרצופו מתנוסס על המסך, ושמע את
עצמו מדבר בקול שלא נשמע לו שייך לו. באיזה שלב זה התחיל לעצבן
אותו, כל הפרסום הזה. אז הוא פנה לעיתונות (בעזרתו של משה
מערוץ שתיים, שכבר נעשה חבר די טוב שלו) וביקש שהעיתונאים
יפסיקו לבוא. אבל הם פשוט לא הפסיקו. אז הוא התחיל לא לתת להם
להיכנס. התוצאה של זה הייתה שכל הזמן דפקו לו על הדלת עיתונאים
משועממים, שרצו להמשיך ולחקור בנושא הצנצנת שלו. הוא קיווה
שאחרי כמה ימים שבהם הוא התעלם מהם ולא פתח להם את הדלת, הם
יילכו, אבל הם פשוט לא זזו. את הטלפון הוא כבר ניתק מזמן,
וכשבדק יום אחד את התא הקולי שלו, הוא מצא שם אלף ארבע מאות
ותשע הודעות. בדיוק. הוא אפילו גילה שכמה עיתונאים שכרו את
הדירה שצמודה לדירה שלו. הוא לא ידע את זה עד שיום אחד הוא
פתאום שמע רעש מוזר וכשהגיע בריצה למטבחו ראה חור גדול במטבח
ומולו עמדה קבוצה של עיתונאים צעירים, שמצלמותיהם התחילו
לסנוור אותו במהירות. השוטרים שפנה אליהם הסכימו לטפל בבעייה
רק תמורת חתימה שלו ואולי תמונה משותפת איתו - ועם הצנצנת,
כמובן. רק לאחר שנעתר לבקשתם הם טיפלו בבעייה ואפילו הציבו
שומרים בכניסה לבניין שלו.
ובכל זאת, כשהלך לישון בלילה, עם הצנצנת הנאמנה שלו על המדף
לידו, הוא שמע רעשים מתחתיו וכשפקח את עיניו הוא נדהם לראות
צלם שעומד מחוץ לחלונו ומנסה לצלם אותו. זהו. נמאס לו.
הוא הלך בצעדים איטיים למטבח, הוציא אחת מצנצנות הקפה שמילאו
את הארון שלו ושפך שלוש כפות גדושות ממנה לתוך הספל הראשון
שנקרה בדרכו. לאחר מכן הוא חזר לחדרו ולעיניו של העיתונאי
ההמום הוא לקח את הצנצנת שלו מהמדף שעליה עמדה במשך כל כך הרבה
זמן, חזר למטבח ושפך את תכולתה לתוך ספל הקפה שלו. הנוזל
שבצנצנת מילא את הספל בדיוק עד סופו. הוא שתה את הקפה בבת אחת
והרגיש בחילה מתקרבת. בתור אחד שבמשך כל החיים שלו שתה נס קפה
חלש עם שלושה סוכר והמון חלב, זה בהחלט היה שינוי בשבילו. אבל
בכל זאת הוא חזר למיטתו, נשכב בה ונרדם עם חיוך מאושר על
פניו.