מבוא
מה שאתם עומדים לקרוא כעת, עומד להפחיד מאוד...ילדים בני
שנתיים!!!!!! אזהרה: הספר הבא אינו מיועד לקריאה לילדים מעל
גיל שלוש, כי הם יחשבו שכל מה שמסופר כאן הוא בולשיט, והם יהיו
צודקים בהחלט. כל מה שתקראו כאן, לא מבוסס על סיפור אמיתי,
ולכן אין חשש לעין הרע ( בכל זאת, מוטב שלא תקראו ספר זה בשעת
אכילת גפילתע-פיש מחשש לחנק מרוב כעס על הבדיחות שעל העדות
השונות.). ספר זה הוא פרי עטו של הסופר הנודע יאן ז'לזני הידוע
לשמצה בזכות ספר האימה שלו-"סיוט ברחוב יהודה-הלוי", ספר
המתכונים שלו-"גפילתע-פיש ב179- דרכים שונות להכנה", וכמובן,
רב-המכר המפורסם שלו, "הדרך למיליון" אשר לא אמור לצאת לחנויות
בשנה הבאה (בגלל מישהו בשם ואדים...). טוב, אני רק מקווה שלא
תיהנו מהסיפור, ואתם גם לא תוכלו לשלוח לי תלונות על כך, מפני
שאני הומלס ( חסר-בית למי שלא מבין אנגלית), ואני גם נכה 100%
כך שאני לא יכול לרשום ולקרוא. כך שאם קניתם את הספר
שלי-נדפקתם!!!!
פרק ראשון
הסיפור שלנו מתרחש בעיירה נורבגית דמיונית בשם
"בודגה-ביי"(הערה: אם נתקלתם כבר בשם הזה, אז קראתם כבר את
הספר הקודם שלי: "שחפים עם חרא אדום".). בכל אופן, נתחיל
מההתחלה:
: דניאלה קרקר ירדה במורד הרחוב לחנות הציפורים הסמוכה כדי
לבדוק מה קורה עם שני השחפים המיקרונזיים שהיא הזמינה לפני
שנתיים והם עדיין לא הגיעו.
היא נכנסה לחנות, ופגשה את חברתה הטובה, המוכרת עליזה קוקו.
דניאלה ניגשה אליה, ושאלה אותה:
: "מה קורה עם השחפים המיקרונזיים שלי?"
"המשלוח מתעכב קצת" ענתה עליזה, וחזרה לטפסים שהיו מונחים על
שולחנה.
"קיבינימט!" צעקה דניאלה, וחבטה על שולחנה בזעם.
"מה, זה בגלל השחפים?"
"לא, למי איכפת מהשחפים המפגרים שלך. אני שכחתי. היום זהו יום
השנה למות בעלי."
"מה, כבר עברה שנה?"
"לא, בכלל לא היה לי בעל. אני אוהבת לעבוד ככה על אנשים."
"אה, הבנתי."
לפתע, עליזה קמה מהכיסא, ויצאה החוצה. דניאלה נשארה לבד בחנות,
מתבוננת בציפורים המגעילות שהיו שם.
לפתע, נכנס גבר יפה-תואר לחנות. שמו היה שוויין נטול שם
המשפחה. הוא היה האיש נטול האישיות. אף אחד לא ידע אם הוא טוב
או רע, אם הוא אוהב גפילתע-פיש או שהוא מעריץ של "ווסטלייף".
דניאלה הבחינה בו, ומיד רצה לעזור לו, למרות שלא היה לה מושג
בציפורים.
"שלום לך." אמרה דניאלה וחייכה אליו.
"שלום. את המוכרת?"
"כן, קוראים לי דניאלה קרקר."
"נעים מאוד, לי קוראים שוויין נטול שם המשפחה."
"טוב, מה אתה מחפש?"
"אני מחפש קנריות. לא קטנות ולא גדולות. הן מתנת יומולדת
לאחותי בעלת הפיגור השכלי."
"טוב, אני אמצא לך קנריות."
"ובבקשה, אני רוצה קנריות אדומות. לא אפרו-אמריקאיות."
"מיד."
דניאלה לקחה אותו לפנים החנות, ושם הם הסתובבו ליד כלובים
גדולים, עד שדניאלה נעצרה ליד כלוב קטן עם ציפורים זהובות.
"הנה הקנריות שרצית אדון שוויין."
"בבקשה, קראי לי בשם המשפחה שלי. אני מאוד רגיש בנושא הזה. זה
פוגע בגבריות שלי."
"טוב."
"רגע, אלה הן שחפים זהובים! אני ביקשתי קנריות אדומות!"
"העולם לא מושלם אדוני. הנה, אני אוציא לך אחד."
דניאלה פתחה את הכלוב, הושיטה את ידה לעבר השחפים, אך לפתע היד
שלה נהייתה אדומה.
"או אלוהים! הם ניקרו אותך?"
"לא, הם פשוט מחרבנים חרא אדום." ענתה דניאלה, והוציאה שחף
אחר.
"הנה, תראה אותו, האין הוא חמוד?"
לפתע, השחף השתחרר מידה, והחל להתעופף בחדר, תוך כדי שהוא פותח
לציפורים אחרות את הכלובים.
בין-רגע נהייתה מהומה גדולה בחנות, כשיש רעש גדול.
אז עליזה נכנסה והתחילה ללכוד את כל הציפורים, תוך שהיא מציגה
יכולת כמו של רונן שוויג.
אחרי שעליזה לכדה את כל הציפורים, היא פנתה לעבר דניאלה.
"מי הרשה לך לפתוח את הכלובים?"
"שוויין נטול שם המשפחה!" אמרה דניאלה, והצביעה על שוויין,
שעמד ועשה תנועות מגונות לדניאלה מאחורי גבה של עליזה.
"שוויין לא היה עושה דבר כזה." אמרה עליזה, והסתובבה לעבר
שוויין, שהפסיק בן-רגע עם התנועות המגונות.
"דווקא כן. את לא זוכרת איך הוא זרק אבן על ראש-העיר?"
"הוא עשה את זה רק מפני שהוא לא אהב את הנאום שלו! ובכלל, האבן
החטיאה אותו!"
"לא, הוא נזקק ל12- טפרים בראש." אמרה דניאלה.
"טוב, בכל מקרה, השגתי לך את השחפים המיקרונזיים שלך!" אמרה
עליזה, והושיטה לדניאלה כלוב עם שתי ציפורים מתות.
"מה קרה להם?"
"הם נפלו קורבן לאנס ציפורים."
"באמת?"
"לא! מה את אהבלה פוסטמה?! הם מתו במטוס! הם באמת אכלו את מה
שהדיילות הביאו להם! הם כאלה מ-ט-ו-מ-ט-מ-י-ם!!!!!!!!!"
"אבל כבר שילמתי עליהן!"
"אין דבר. לא מקבלים הכל בחיים." אמרה עליזה, זרקה את הכלוב עם
הציפורים המתות לפח, והתפנתה לעיסוקיה.
"למה שיקרת לי?" שאל את דניאלה שוויין נטול שם המשפחה לאחר
שעליזה הלכה.
"ככה."
ככה זו לא תשובה."
"למה?"
"ככה."
יופי, עוד טמבל עם הבדיחות המפגרות שלו. איפה קראת את זה?
במדור הבדיחות של 'ראש 1'?"
"למעשה, במדור הבדיחות של 'שיני חלב', אבל זה לא משנה."
"זה דווקא כן משנה."
"טוב, למה שיקרת לי?"
"האמת היא ששיקרתי לך מפני שהחלום שלי זה להיות מוכרת בחנות
ציפורים, ורציתי להתנסות בזה."
"את מטומטמת." אמר שוויין, ויצא מהחנות.
"רגע! חכה!" צעקה דניאלה, ותפסה אותו ביציאה מהחנות.
"מה את רוצה עכשיו?"
"את מספר הטלפון והכתובת שלך."
"למה?"
"אני אוהבת לעבוד על אנשים בטלפון."
"והכתובת?"
"שאני אוכל לזרוק נייר טואלט על הבית שלך."
"אההה..."
"נו, אז תן לי אותם!"
שוויין רשם את כתובתו ומספר הטלפון שלו על גבי נייר שהוציא
מכיסו, ונתן אותו לדניאלה.
"עכשיו, אני הולך." הוא אמר, הסתובב, והלך משם.
"לאן?" צעקה אחריו דניאלה.
"לזרוק אבנים על ילדים קטנים שלא יכולים להחזיר לי. ביי!" הוא
אמר, והמשיך ללכת.