בבוקר הוא קם עם שקיעת הכוכב האחרון, השמש שעלתה מן האדמה
האירה דרך חלון חדרו הפונה אל המזרח, קרניה האדימו את פניו
העייפות.
עייפות, על שום שישב כל הלילה ושקד על שיריו. השירים היו חבריו
הטובים ביותר, הוא היה מבלה בקרבתם את רוב שעות היממה, שעות
בהן לא היה אוכל, ישן או מפרנס את עצמו. בשעת הכתיבה היה עוצם
עיניים, פורס כנפיים ומפליג אל עולמות אחרים, מחוזות אחרים
ויפים שרק הוא הכיר, עד שרק השעה המאוחרת היתה מחזירה אותו
למציאות, והוא היה לעיתים קרובות נרדם על שולחנו, ראשו בין
ידיו השלובות, נשען על דפי השירים.
כך היה עושה מדי יום. לא היו לו חברים או משפחה, אך השירים
היו ממלאים את ליבו ומסבים לו אושר רב.
לאחר שקם הלך אל הים. הוא אהב מאוד את הטבע, את העצים, הירק,
השמיים, בעלי החיים, בני האדם ואת הים, בעיקר את הים. יכול היה
לשבת שעות, לבדו, בין פלאי הבריאה, מהרהר. הם היוו לו השראה
עמוקה, והופיעו רבות בשורותיו.
כאמור, הלך אל הים, והיה מטייל על החוף, החול מלטף את כפות
רגליו, הגלים מנסים להגיע אליו אך מהססים, השמש הגבוהה מלווה
אותו במבטה.
ואז ראה אותה מתקרבת מרחוק. הליכתה היתה איטית, נשימתה עמוקה,
עיניה פקוחות ואישוניה נוצצים ככוכבים. היתה נראית כמי שנהנית
לראשונה מהמראות, התחושות והריחות של המקום. כשהתקרבו, פתחה
עימו בשיחה, והוא, על אף שלא הצטיין בשיחות עם בני אדם, שפע
אהבה וקסמו כבש אותה.
עם הזמן התיידדו, והיו נפגשים על החוף דרך קבע. היו משוחחים
הרבה, על דברים שאהבו ושאהבו פחות, מקומות שראו, מחשבות שחשבו
ומיני דברים אחרים.
בעת זו נתוודתה לשירתו, שכמו שיקוי כישפה אותה וקרבה אותה עוד
יותר אליו.
וכדרכו של עולם, מהקשר נולדה האהבה. הם היו נפגשים לעיתים
קרובות יותר ויותר, אהבו הרבה, ולא חלף זמן רב עד שעברו לגור
יחד.
והיא פרחה, היתה קורנת מאושר וכל הימים היו עוברים עליה
בחיוך. וכמאמר הביטוי "האהבה עיוורת", האהבה גם מעוורת, ומרוב
שמחה ואהבה היא התעוורה ולא ראתה את מצוקתו של אהובה.
אותה מצוקה שהיתה רבה כל כך. את רוב זמנו היה מבלו עם חברתו,
כבר לא היו אותם לילות ארוכים של הפלגה, של דמיון, של אהבה.
כבר לא היו אותם בקרים של טיולי חוף. כבר לא היו אותם הרהורים
בטבע. כל הזמן הוקדש עכשיו לאהבה אחרת, יחידה, חדשה. אהבה חדשה
שלא מילאה את ליבו כמו זו הישנה והטובה.
לא זו בלבד שלא נשאר מקום לאהבה הישנה, אלא שגם בשרידיה היה
צריך להתחלק. שיריו כבר לא היו רק שלו, אלא שלהם. דלתות ליבו
נפתחו לרווחה ומחשבותיו, רגשותיו והרהוריו הפרטיים העמוקים
ביותר הוצגו לראווה. הם כבר לא היו חבריו הטובים ביותר, והוא
חש בדידות נוראית, מועקה איומה וייאוש.
החורף שבתוכו התפשט גם החוצה. הקור התאחד עם הבדידות. השמש
והכוכבים שכל כך אהב נעלמו והוסתרו מאחורי עננים אפורים
וקודרים. הים שפעם ניגש אליו בביישנות והססנות סער והשתולל
כעת. החול הרך שנהג ללטף את כפות רגליו היה עכשיו בוצי וקשה
מהגשמים. איך ראתה היא את האור מבעד לכל החושך הזה?
הוא כבר לא יכל לשאת זאת עוד.
כך, בוקר אחד היא קמה עם שקיעת הכוכב האחרון, השמש שעלתה מן
המזרח האירה דרך חלון ביתם את המקום בו נהג לשכב לישון, והוא
איננו.
עיניה העצומות לא ראו את שהתרחש באותו הלילה. בשעה מאוחרת קם
מן המיטה ונטל את עצמותיו היבשות ואת ליבו הקר אל עבר שולחן
הכתיבה. אותו שולחן שכבר העלה אבק, שנותר מיותם זמן רב אך לא
שכח את המגע החם של זרוע המשורר השעונה עליו.
הוא ישב מול השולחן וכתב שיר אחרון, שיר פרידה. נפרד מהשולחן
שאהב אותו כל כך; מהעטים, שקיבלו את חיבוקן החם של אצבעותיו
בכל לילה; מהדפים, שהיו לו כר לפנטזיות, מסעות וחלומות, בין אם
היה ער או בין אם ישן; מהלילות, שבילו איתו בעת הכתיבה;
מהבקרים, שהיו לצידו תמיד ברוך ובנועם אחרי לילות שלמים ללא
שינה; מכל אלה שהיו לו להשראה והופיעו בשיריו; גם מהחברה
נפרד.
רק מהים ומהכוכבים לא נפרד, שכן לא היתה זו העת האחרונה.
עם תום המילה האחרונה בשיר, קם, התלבש ועשה את דרכו לים.
שם הלמה בו תחושה מתוקה של געגוע, של זכרון נעים. הכל היה כמו
פעם- הכוכבים זהרו במלוא כוחם, האירו את דרכו. החול היה רך
ועדין, נוגע ברכות ברגליו. והגלים, הגלים. שוב, נבוכים,
צנועים, כמהים להתקרב אליו, להרטיב אותו. והפעם הצליחו. הוא
עשה את דרכו ישירות אליהם. טיפות המים הראשונות בבהונותיו
דגדגו אותו, והוא היה מאושר כאילו לא ידע אושר מעולם. הוא
המשיך להתקדם, בא במגע עם הגלים, שמצידם מחבקים אותו בחזרה.
הכוכבים מלמעלה מאירים על מי הים, בתחתית החול חלק אך יציב.
כל האהבה והשמחה הזאת מענגת אותו עד שבוודאי יכול היה להאיר את
כל העיר מהזוהר שבליבו.
והוא ממשיך בדרכו, קדימה וקדימה, עד שלבסוף בלעו אותו הגלים,
מלחשים את מילות שירו האחרון, מדקלמים שיר פרידה מאהובם.