יקירתי,                                                    
                                                       
2003ספטמבר
לא חושבת שלנשום זה הפיתרון הכי טוב למצב כרגע. תחלופי הגזים
בגוף שלי לא משנים בגרם את משקל המועקות שרובצות עלי- על הראש,
על הלב, על הבטן.. ערימות על ערימות של אינסטינקטים משובשים,
תחושות בטן זועקות והיגיון בריא שאומרים, צועקים לי לסגור את
הבסטה. לצאת מהמצב, לנתק חוטים וקשרים ולברוח לי למרגועי
הסטרייטיות, לנשום עמוק, לתת לחמצן לפתוח את הסיבוכים שיצרה
אצלי דמותך ולרוץ אל החופש שבהטרוסקסואליות. חופש מדומה
לחלוטין, שכן איזה חופש כפוי אפשר להשיג במסגרת הגבלי הנורמות
החברתיות? האם בעל, שלושה ילדים, כלב וקוטג' זה מה שיציל אותי
מאיבוד שארית שפיותה של דעתי המתוסבכת? האם בזרועות גבר מסוקס
אמצע מזור לפצעי שנות ההתבגרות שלי?

יקירתי,
2004ינואר
אני מחפשת אחריך כבר שנתיים ויותר.
מצאתי דומות לך, מצאתי דומות לי. מצאתי כאלה שהתכחשו לדמותך.
לרגעים, לא ידעתי אם בעצמי אינני מתכחשת אליך.
לשם הווידוי, בעודי עטופה בזרועות אוהב, מנושקת, מורעפת חיבה..
ומתענגת על הרגע יותר מידי. ושכחתי אותך.
אך ריחך, טעמך, פניך, שערך, גופך, כפות ידייך, חוזרים ומכים בי
שוב ושוב. אני יודעת כי אמצא אותך. אני יודעת כי אפתח מספיק
לעצמי ולעולם כדי לחשוף את רגשותי, את תשוקתי אליך.
יאמרו מה שיאמרו, יחשבו מה שיחשבו.
כשאמצאך יקירה, בגאווה אמיתית אחבקך.


יקירתי,
2005 ינואר
שנה חלפה, יקירתי, מאז המכתב הקודם שכתבתי לך. ומצאתי אותך,
אהובה- ואת הינך כל מה שחשבתי שתהיי, ואינך כל מה שחשבתי שתהיי
בעת ובעונה אחת. משום שאנושית את- וכידוע, אנו בני האנוש
ידועים בפאקים הקטנים ההופכים אותנו לכל כך מיוחדים בעולם
החביב והאומלל הזה. יקירה, אני שלך- כפי שהייתי לפני שידעתי על
קיומך. אולם את אינך שלי. את של עצמך בלבד.
אולם בהתחלה ניצבות אנחנו, וימים רבים של אור נעים ורוח קלה
עוד נכונו לנו, ולילות של חושך אפל ועמוק שמשחרר עכבותיך,
אהובה. ואולי יבוא יום ותמצאי בך את מתג המנורה שתאפשר לך לצאת
אל האור שהוא אהבת הגוף שלך, וקבלת המיניות שלך, ואימוצי אל
ליבך. אני מחכה לך- ורואה אותך נפתחת מולי כל פעם מחדש, ואת
ממלאת אותי אושר רב.
תודה לך יקירתי, על שהינך.

יקירתי,
2005פברואר
-אנחה-
אין מה לעשות. תמיד אהיה ותמיד הינני קורבן של הנסיבות. האגו
האומלל שלי תמיד ידחוק את עצמו הצידה בפני ה"ספייס" של אחרים,
ובכלל זה כל ה"יקירתי"ם ו"יקירי"ם שחולפים על פני חיי. ולצערי-
את אינך יוצאת דופן. חולשותייך והפחד שלך מפני- מפני מה בעצם?
רגש? אהבה? זוגיות?- מנעו ממני לנשום לרווחה אחרי כל השנים.
אני מקווה שאת חשה הקלה- גם אם אמרתי לך שכן, אף פעם לא אחוש
הקלה בידיעה ששוב נעזבתי לטובת הסיבות הכי לא נכונות שבעולם.
היי מאושרת.
להתראות לך בינתיים יקירה, גרמת לי לפתח אדישות,
אני חוזרת לארון עד לפעם הבאה, בה אעשה אותה טעות.
נ.ב
האדישות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה!