יושב, כותב
מרגיש סגור, מרגיש רעב
רוצה לחזור מתעצבן מכלום
אין מצב רוח נכנע לשיעמום.
כולם סביב מרגישים אותו דבר
הכל נמאס פה עולם מכוער
מתגעגע הביתה לאנשים אהובים
שאוכל כבר לבכות על דברים עצובים
מחכה לראותה
את פניה הקורנות (למשורר מותר לשנות את הלשון!!! חחח ידוע
לא?!)
גם כאן יש בנות אבל אין אהבות
חושב איך כשאחזור הכל יהיה מהר
וכבר אחרי כמה מחשבות אצטרך להיזכר
או אולי בעצם אשכח ואדחיק
ואז אוכל להנות ולהצחיק
כולי תקווה שזה יחדל מלהציק
שיהיה רק טוב וכלום לא יעיק









עצה שלי
תילחמו על עשייה אל תחשבו שחוסר עשייה זה מהנה או מספק...
תנסו למצות את עצמכם גם אם זה לא בא מרצונכם אלא מחובה הנכפית
עליכם. בנאדם שלא עושה ולא ממצה את יכולותיו בצורה מקסימלית
נהיה מדוכא.