עוד לילה אינסופי של נדודי שינה בקצה העולם, הוילונות מוסטים,
חושפים חלון ענקי שפונה אל הכרך הענק הזה, קצת מופתעת מכל
הבניינים הגבוהים, האורות, המחלפים... מדינת עולם שלישי, אבל
מי שקבע שמקום שלישי בא אחרי מקום ראשון ושני, כנראה לא היה
פה...
מתלבשת, אפילו לא זורקת מבט לעבר הראי, למי אכפת, כאן אין
צביעות וחיוכים מזוייפים, אין צורך לקשקש בצבעים על הפנים.
האוויר של בנגקוק עוטף אותי באהבה, שואפת את הריח המוכר אל
ריאותיי בנשימה עמוקה, אפילו הדביקות מתקבלת בברכה.

רחוב חדש, סביבה חדשה.. מסתכלת בסקרנות סביבי, מנסה לתת
לאינטואיציה להוביל אותי. אני לא מפחדת מהחושך, מכורה לרגעי
השוטטות האלו, תוהה אם אי-פעם ארגיש שייכת לרחוב הזה או שיישאר
הוא לי זר לעולמים. מחליטה לפנות ימינה ומתרחקת מן המלון
בצעדים איטיים, חושבת על החיים ועלייך, חולמת בהקיץ... כאילו
בכוונה אני מוצאת את עצמי מול בנק. האם זו יד אלוהים שרומזת לי
להחזיר את שתי רגליי אל הקרקע, לוותר על החלומות, על הבלתי
אפשרי, לשכוח מכל התאוריות הרוחניות שמזינות את נפשי
באופטימיות?... שונאת להכנע לתכתיבי החיים, אבל אני חייבת
להוציא כסף, מטבע מקומי, נזכרת בספר שקראתי כשהייתי ילדה
"מנשיקות לא קונים במכולת", אבל בכסף לא קונים אהבה...
חוזרת לחדר, מתיישבת לי שוב על הכורסה הרכה, פניי לחלון. או
אולי גבי למיטה. המיטה הענקית הזו יכולה הייתה בקלות להכיל את
שנינו, גם באלכסון. וחושבת עלייך. על החיבוק החם, המבט העמוק
בעיניים, שוב נסחפת, חולמת בהקיץ איך כל החלומות שלי מתגשמים,
איך אני ואתה צועדים יד ביד ואין בעולם אחר מלבדנו.

הכרתי כמה בחורים שאפשר להגדיר מקסימים לאחרונה. אבל הם לא היו
אתה. ניסיתי להתאים אותם לתבנית שלך, תבנית שהפכה גמישה מפעם
לפעם... ניסיתי לשכנע את עצמי שהם יכולים להיות אתה, רק כמה
שינויים קלים. מדי פעם אפילו הצלחתי, וחשבתי שזה יכול להיות
טוב כמעט כמו באותו חלום, אבל כמעט טבעו להתפוגג מהר מדי,
להתפזר רחוק מדי, להעלם...

ושוב עוצמת את העיניים ושוקעת במחשבות עלייך... תוהה איך תיראה
ואיפה ניפגש, איך קוראים לך ואיזה שם חיבה אני אמציא, מה יהיה
המשפט הראשון שתגיד לי ואיך נתאהב כמו ילדים, איך נאהב ביחד את
החיים...

כשתופיע, אני בטוחה שאני פשוט אדע שאתה האחד. זה לפחות מה
שכולם אומרים...