נוסעת בנמיר, מעבירה לגלגל"צ. "נשקי אותי חזק, נשקי עד שיכאב,
והשמש לא תשקע..." אני חשה בנוסטלגיה רחוקה.
נעצרת ברמזור. זמן טוב לחשוב, אך לא יותר מדי, שלא אשקע בתוך
עצמי ולא אשים לב שהרמזור מחליף לכתום.
אני מביטה דרך החלון בפג'ו 306, אם אני לא טועה, אחרי הכל אני
לא מבינה גדולה במכוניות.
צוחקת, הרבה זמן לא צחקתי ככה. פעם אחרונה זאת היתה כשהייתי
בסטלה עצבנית.
כן, די מצחיק אותי העניין שאני קולטת את הבן אדם, בפג'ו, צועק,
הפנים שלו אדומות מזעם, אבל אין אף אחד איתו באוטו. הבן אדם
מדבר אל מכשיר בגודל כף היד שלי. עידן הפלאפונים.
הטכנולוגיה של היום, בטח שזו לא הטכנולוגיה של פעם.
אני מפנה את הראש לצד ימין ומבחינה בזוג חמוד בתוך המכונית,
נראים בשנות העשרים לחייהם. היא מדליקה לה סיגריה, הוא מזמזם
איזה שיר עם יד אחת מונחת על ההגה.
הרמזור מראה ירוק.
אני כבר בת"א ואם אני אסע עוד קצת, אגיע לסוף הארץ.
כמובן שקצת ביחס לנסיעות בצרפת, או באיטליה, או בכל מדינה
בחו"ל ששטחה לא משתווה לשטח  המדינה שלנו. הנה הארץ שלי נגמרת
לי בין היידים.
מה יש לחפש פה כל כך הרבה? לפתע עולה לראשי השאלה. היא חונקת
אותנו.
ההרגל  הזה לרדת כל קיץ לאילת עם אותם דוכנים ואותה טיילת
מוכרת, או לנסוע לכנרת, אותו סיפור. וזה הפך לשיעמום. אני רוצה
לראות מקומות, נופים אחרים. כמה מדבר העין יכולה לראות? כמה
הרים ירוקים? כמה כחול של ים? נכון, אמנם נוף מרהיב ביופיו, אך
מתישהו מתחיל להיות יופי שיגרתי.
אבל אני אוהבת את החומוס של יוסקו. לכן באותה מידה שהמדינה
חונקת היא גם מחממת את הלב, באיזשהו מקום. תראו לי עוד מדינה
שאפשר לומר שכולם אחים בה. בנוסח: "כל ישראל אחים".

פקק  באיילון צפון.
וזה מקסים בעיניי, כל כך הרבה אנשים שרוצים להגיע, כל אחד,
למקום אחר במדינה הקטנה שלנו.
הבחירה כל כך מצומצמת ואילו ה"בוחרים" כל כך רבים. מביטה על
העוברים ושבים בכביש וחושבת מאין כל אחד בא ולאן כל אחד נוסע?
אותם אנשים שמתקבצים בצומת אחת בודדה לא יראו זה את זה עוד
לעולם ואם כן אז לא יידעו שזו פעם שנייה שנפגשו. רגע אחד ואילו
רגע יחיד.
כולם ממהרים, נוסעים כמה שיותר מהר, העיקר לא לאחר ליעד שלהם,
פה, בישראל המנייטורית הזאת.
פייסטה קטנה ומצ'וקמקת מנסה לעקוף משאית של "סנפורסט", המשאית
מצפצפת. קול מחריש אוזניים, אבל לי לא אכפת, אני רגילה.
צומת אחת לפני ז'בוטינסקי, הדתי המוכר הזה שמנסה לדחוף לי
לנשמה את כל התורה דרך פיסת נייר שעלייה כתובה תפילת הדרך: "לא
תודה, כבר  קניתי", סוגרת את החלון.
והנה הילדים החמודים האלה שתמיד חודש לפני יום העצמאות כבר
מתחילים למכור את הדגלים לחלון של האוטו. תמיד חשבתי אם הם
עושים את זה מתוך רצון או שעמום, ומה ההורים חושבים על זה,
שהבנים שלהם מתים מחום ביום שלם של "עבודה" ומצליחים לגייס
בקושי ארבעים ש"ח, אם בכלל אכפת להם.
עוצרת ב"פז", והנה שוב הבחור עם האוברול ששוטף לי ת'חלונות של
המכונית מקדימה ומאחורה בלי לשאול, אבל אח"כ אני יוצאת מניאקית
אם אני לא משלמת לו, מינימום 3 ש"ח.
ניתן לו 7.
אז אני ממשיכה, וקצת לפני הכיכר, "נהג חדש" בטוח שמגיעה לו
זכות קדימה.
נוסע בפול גז ופול ווליום עם הכיסא במרחק מטר מההגה, שיא
הסטייל.
טרם הוציא רישיון.
ואני חושבת לעצמי:
!  WELCOME TO ISRAEL