ביום של הפיגוע בדולפינריום נפרדתי מיובל. זאת הייתה פרידה יפה
כזאת, של בכי משותף מלא בחיבוקים ופרצים מטורפים של אהבה של
הסוף. אני הרגשתי שסוף סוף הגיע ירח הדבש שלי עם עצמי, רק אני
ואנוכי. חשבתי שאחרי שהייתי כל כך הרבה זמן ביחד, אני יכולה
להיות סוף סוף לבד, ידעתי שיהיה בסדר, היה לי עצוב מאוד, אבל
קצת שמח.

ואז היה הפיגוע.

ישבתי עם השותפה שלו בלובי של הבניין דירות וראינו חדשות. מבט
אחד במיקי חיימוביץ הסביר לי ש"בסדר" זה לא בבית ספרנו,
ו"בסדר" כבר לא יהיה. ואם הצלחתי להרים קצת את הראש מהאדמה אז
כדאי שאני אחזיר אותו לשם, ומהר.
מבט שני במיקי חיימוביץ, הסביר לי שוב, למקרה שלא הבנתי בפעם
הראשונה, שכדאי ביום ראשון בבוקר להתייצב במשרדי איסתא עם
דרכון בתוקף וויזה בינלאומית.


כל מיני כוסיות בנות 20 חלפו על פנינו בדרך ליציאת השישי,
והשותפה הכוסית בת ה 20 של מי שהיה אהבת חיי, אמרה: "זה כל כך
לא לעניין לצאת ביום כזה".

אבל אני כל כך רציתי.

לצאת,
לנסוע,
לברוח,
לשכב בחדר מטונף בבלפסט ושמישהו יזריק לי משהו לווריד.

כולם סביבנו דיברו על זה שתהיה מלחמה, שעכשיו זאת המלחמה שלנו.
אני רק חשבתי על יובל, שסוף סוף הוא לא חייל, אבל גם חבר שלי
הוא כבר לא.
לפנות בוקר יובל הגיע מהעבודה. ניפחנו את המיטה הזוגית ועשינו
זיון פרידה.
יובל אמר שבטוח תהיה מלחמה, ואני אמרתי שזה יהיה שם יפה לסיפור
שלי, "ביום שבו נפרדנו התחילה המלחמה".

בסוף, המלחמה לא התחילה, ירח הדבש שלי עם עצמי נגמר מזמן. אני
המשכתי להתעלם מהסימנים שמיקי חיימוביץ ניסתה לשדר אליי,
לבלפסט לא נסעתי,
אבל שם לסיפור שלי יש.
אם לא פואנטה.