רבים השירים שהתנגנו בתוכי, רבות המנגינות שאיבדו את דרכן,
אך את מצאת אותן, את שמעת את הכל.
גם עכשיו, כשאנחנו רחוקות אחת מהשנייה, אני יודעת שלפנות-בוקר
עינייך נפקחות, ואת מבולבלת יותר מתמיד. כמה דקות עוברות,
ואז את מבינ - אלו רעשי תמימותי הישנה.
זה לא חדש, ועדיין לפעמים
אני נאחזת בדמותך, כמו קטנה. מתגעגעת למוכר, מתגעגעת לקל,
ונשארת עמוק בתוך המים.

איתך הרגשתי לראשונה מהו טוב, מהו חסד, אך עם כל קסמייך
הידועים, הנצחיים, רציתי עוד ועוד.
ראיתי פרפר והלכתי אחריו כמו עיוורת. קיוויתי שיוביל אותי אל
החופש, ובעצם הוא הוביל אותי רק אל עצמי.
שכבתי על דשאים רטובים ושרפתי מחשבות בעזרת עשבים שוטים אחרים.
טעיתי, ילדה, אך לא הפסקתי לשנייה. חיפשתי משמעויות אחרות,
נסתרות יותר, כאלו שאין למצוא לבד. ליקטתי חיוכים קטנים מפעם
לפעם וודאי ששכחתי לשמור.

האנשים שהיכרתי לא היו טובים יותר ממך, והזכרונות שצברתי
בלעדייך לא היו עדיפים. אל תקיאי את עצמך מתוכי... (אני נאבקת
כדי לאהוב, כדי להרגיש)
יכולתי רק לעמוד בצד, להישען על קיר חלש, ולדעת - הכל נגמר.
גבולות האמת טושטשו על-ידי האוויר הקר, ובבת-אחת
שאפתי את כולו, נואשת לתחושה, נואשת לרגש.
חלומי היה למות מספיק כדי לחיות, אך משאי נעשה כבד מדי,
ועייפתי מלרוץ בשדות. החופש לא יתגלה אליי פתאום -
הודיתי בפני עצמי מחוסר-ברירה.

את קדושה שנשבעתי לזכור כל חיי, גם בעונות הרגש הקשות.
לו רק יכולתי לענות לך את התשובה הרצוייה,
אך כבר זמן מה ש


קטונתי


מלאהוב אותך






30.1.2005