חימנז נורא אהב רכבות. היה משהו בהשתקשקות המקושקשת של הקרונות
שגרם לו להשתוקק לכשכש שוב ושוב את גוויתו הצפודה לתחנה
המקומטת. אותה תחנה שהקים צ'רלס הזקן, ישו יודע בן כמה הוא
היום, באמצע הפופיק של העיירה שלנו.
הדבר השני שחימנז הכי אהב בעולם חוץ מרכבות, היה שירים על
רכבות. יום יולי מזורגג אחד הוא יצא לעיירה הסמוכה וחטף רכבת
נוסעים שלמה שיצאה לטיחואנה. הוא לא עשה את זה בשביל הכסף. הוא
לא עשה את זה בשביל הכבוד. הוא עשה את זה רק מסיבה אחת: כדי
שהוא יוכל להשמיע לברנשים המבושמים ולברנשות המשופמות שהיו על
קרון המחלקה הראשונה, את "טראנס יורופ אקספרס" של קראפטוורק.
נו, מה תגידו על מנוול שכזה?
הנוסעים נתקפו אימה למשמע הצלילים האלקטרוניים שצלפו בהם מבעד
מערכת הכריזה המיושנת, כמו קוצי-גשם בלילה בלי אכסניה. הנשים
שהתעשתו מספיק בשביל לצרוח - צרחו. הגברים שהתעשתו מספיק בשביל
לברוח - פתחו את החלונות וקפצו החוצה, רק כדי להירמס אל עפר
המדבר ולשבור כמה צלעות בדרך. המוסיקה האלקטרונית הגרמנית, כה
זרה לנוף המקסיקני הצחיח שמסביב, הפכה את הרכבת המהירה לרכבת
בלהות. הצלילים הסתננו בעד החלונות הפתוחים, הדהדו בין צוקי
הקניון, שורטים בהם קידמה.
בפאתי הקטר ישבו שניים: נהג הקטר, כפות עד אוזניו בחבלים
ובסלוטייפ חום, עיניו בולטות וגדולות כמו של אווז המובל
לשחיטה, וחימנז המאושר כמו ילד. משעין את רגליו על לוח
השעונים, קורא בולגקוב ונוגס בפהיטה לוהטת שהמשרתת לוסיה, יברך
האל את ירכיה החמות, ארזה לו לדרך.
בכל פעם שהקסטה של קראפטוורק החלה להנמיך את צליליה לקראת סוף
השיר, הגיח שוב אותו השיר והחל מחדש. חימנז הקליט אותו פעם אחר
פעם, עשרים וארבע פעמים ברצף. נהג-כרטיסן הקטר, אחוז קבס, ניסה
להתעלם מהעקצוצים הרבים והולכים בכפות רגליו הרדומות, מתפלל
שמישהו בעיר המחוז יראה אותם ויחלץ אותו מהחרא הטובעני שהרכבת
שלו נקלעה אליו.
ואז היא הגיעה. עיר המחוז. ויחד אתה, כמו בכל מערבון ספגטי
טוב, הגיע גם השריף. לא היה לו כובע בוקרים. בעצם, לא היה לו
כובע בכלל. השיער הבלונדי-מכסיף שלו, פניו חרושות הקמטים,
ועיניו שהיו שילוב לא ממש אפשרי בין עייפות ועירנות, שיוו לו
מראה שהזכיר לבוהים בו משהו בין כריס כריסטופרסון של שנות
השמונים, לבין פול ניומן של שנות השבעים המאוחרות, עם קמצוץ
שמעון פרס של כל הזמן.
ומול כל ההדר ההוליבודי המתבגר-יפה-לא-חיים-יביני הזה, היה רק
חימנז אחד. ברכבת שועטת, עם תחתונים שלא ראו מכבסה מאז 1983.
כו-לה חימנז. הפישר הקטן הזה, נו, שנבעט ממקום למקום, עם
הפריזורה הצולעת שלו והגינונים הפוזלים שלמד בימים שלו במחתרת
הבסקית.
השריף היטיב את אחיזתו על הרציף. מישיר את עיניו אל השקשקת
המתקרבת. מהמהם, חושד-תמיד. הוא לא עמד שם לבד. במרחק של
מה-מטרים ממנו עמד הסגן, דפיוטי נצחי קקמייקה שאת השם שלו
אי-אפשר ממש לבטא בלשון כמו שלנו, שלא הורגלה בשמות במקסיקנית.
הוא לא היה מקומי. הוריו המאמצים היגרו לעיירה שלנו מאיזה אי
בפיג'י, והלוואי שהיו נשארים שם לעולם.
לעומת ההדר המזדקן (כבר-לא-חיים-יביני-ועוד-לא-יוסי-ידיני
אמרנו?) של הצ'יף שלו, הדפיוטי היה טיפוס מסואב. במקום להשתדל
לטשטש את עצמו עדלאידע, כפי שעשה כל מי שחי בעיירה שלנו, הוא
היה חייב להתבלט. היה לו מין ייחוס שאינו במקומו, שנבע מהיותו
נצר מעורפל לאיזה ראש-שבט בדומיניון נידח. הוא השתדל לנפנף
בייחוס הזה בכל מקום, בדרך-כלל במטרה לקבל הנחה ולחסוך כמה
פזטות בקנטינה או בבית-הבושת. הזונות לא אהבו אותו. אף-אחד לא
אהב אותו. השריף השלים עם קיומו, לא יותר.
ספירת מלאי: עומד לו על הרציף השריף, מאחוריו הסגן עם נשמתו
המחוצ'קנת, ומביטים לבלי-שים אל עבר הפסים. לקראתם צוהל-שועט
לו חימנז מיודענו, מצחו רטוב מזיעה, עיניו שוחקות בחמישים קבין
של סבבה, שיניו שואגות בחיוך ענק. לידו רכון קטריסט כפות.
מאחוריהם רועדים 58 נוסעים מבועתים פחות או יותר. וברקע,
איי-איי-איי, ברקע. צלילים מתוקים, מושלמים, ג-ר-מ-נ-י-י-ם.
ובסוף, אחרי דקה, חימנז מחליט למסור את עצמו לידי החוק. הוא
הרי לא התכוון להזיק לאף-אחד ומשטרה זה משהו שהוא חש כלפיו
יראת-כבוד מאז ומעולם. הוא מושך את הבלם, הקטר משתעל כמו חווה
יערי לפני השיקום, הגלגלים מהרהרים, והופ - בסוף עוצרים.
נו, שמחה גדולה. השריף מהנהן בריסי הפלדה שלו לדפיוטי, ושניהם
קופצים חיש-קל אל תא הנהג, אקדוחים שלופים שאינם נצורים לעולם
בידיהם. הדפיוטי פותח את הדלת בהדיפה אחת, ושולח את הדלת לחבוט
במעטה המתכת החם ולהיעצר שם, דואבת. השריף שולף עצמו מבעד לפתח
שנוצר, ושולח מבט נחרץ בחימנז המאושר, שמרים את ידיו למעלה
בעליצות. בתוך כך, נוחת בולגקוב על הרצפה, והגירסה ה23-
והלפני-אחרונה של קראפטוורק מסתיימת. השיר מתחיל בפעם האחרונה.
חימנז חייב להשלים את מה שהחל, אין לו זמן למיזמוטי-משטרה. הוא
מוריד את ידיו בהנפה, ושולח אגודל לטייפ. הדפיוטי שואג: "תכבה
את הטייפ ותרים ת'ידיים או שנזיין אותך". חימנז קופא על מקומו,
עיניו של הקונדוקטור נעוצות בו באימה. חימנז מניף את עיניו
ונועץ מבט משפד בשריף ובסגנו. בגלל הפזילה הקלה שירש מבית
המאמע השם-יקום-דמה, המבט המאשים הזה שלו צולף בשני הברחשים
באותה שנייה, ובלי קורטוב של רחמים.
זו מלחמה לחיים או לקראפטוורק. יש פה איזה "טראנס יורופ
אקספרס" אחד אחרון, שצריך להסתיים בכבוד. אחרת? אחרת כל החטיפה
הזו, כל הסיכון העצום שחימנז השקיע בו את ביציו, כל זה אינו
שווה כלל ועיקר. בעצם, אם כל העניין יידפק עכשיו זה יהיה פשוט
עונש על-כך שחימנז לא הסתפק במועט. עונש מוצדק על זה שבמקום
להישאר בקנטינה שבעיירה שלנו ולשתות "טרופית" חמה, הוא השתלט
על הרכבת הזאת.
חימנז מאוד עייף פתאום, מה שאי-אפשר להגיד על הקלגסים שמצביעים
לעברו עם ה"תופי" המשומנים שלהם.
מבעד לעלטה שנוחתת עליו פתאום, הוא שומע את הצרחות של הדפיוטי
שמורות לו פעם אחר פעם להרים את הידיים ולהתמסר, אחרת הוא הולך
לאכול עופרת, מלוא המחסנית.
חימנז מרים את פניו וחוזר לחייך, מה שמשגע את השריף וסגנו עוד
יותר. הכריס כריסטופרסון המזדקן מתערב ואומר בשקט: "חימנז,
תקשיב לו ותיכנע. העסק נגמר". זהו, שלא. בקראפטוורק נשארו עוד
23 שניות. חימנז מבין שאין טעם להגיד להם את זה, אלא עדיף לו
להחזיק זמן עד שייגמר השיר. הוא פותח את הפה כדי להגיד משהו,
שני המכופתרים מקשיחים פוזה אבל נשארים דרוכים במקומם, נכונים
לשמוע מה יש לבן העיירה שלנו להגיד. אבל חימנז שוב סוכר את
שפתיו וכמו מהרהר. ואז הוא מחייך בגדול, השיר נגמר.
חימנז שולח יד זהירה לטייפ, לוחץ על "סטופ" ושולח את פרקי ידיו
ורגליו לאזיקים המושטים. את 14 השנים הבאות הוא מבלה בכלא
המחוזי, עובד בפרך במכרה השמיים, דולה עננים דרך הבוץ, מקלל.
פה ושם יש לו זמן לקבל את לוסיה לביקור. פה ושם יש לו פנאי
להתייחדות כשהשומר לא מסתכל. פה ושם הוא גומר בפנים, ולוסיה
מתעברת. איזה כמעט-ארבעים שבועות אחר-כך אני נולד. עירוני עד
הסוף, מתכחש לאבי שנמלט מהכלא ונעלם למדבר לתמיד, ומותיר אותי
פסבדו-יתום ואני רק בן ארבע שנים.
ואין מי שיגיד לו: חימנז, שוב אתה מחפש צרות?
ואין מי שיגיד לו: לא עדיף שתישאר לטפל בילד?
ואפילו לחימנז אין קול פנימי שיגיד לו: תקשיב להם, פעם אחת לך
לפי הספר.
והוא נעלם. ואני נשאר פה, עם רסיסי סיפורים שליקטתי מקרקעית
הזיכרון, כמו בדלי-סיגרלות שהושלכו על רצפת הנסורת של הבאר.
וזה אבא שלי. ואני, בדרכי השונה כל-כך - הבן שלו. ואף-אחד לא
יודע, מאמין או מבין.
אולי חוץ מקראפטוורק, שבטח לא יודעים שאבא שלי עובד אצלם כבר
עשר שנים כסבל בהופעות.
אז הלילה, שאני ככה שב ומעלה-גרה את כל הסיפור הזה, אני מהרהר
ביני לעצמי ומסיק את המסקנה הבאה: על אם הדרך בין שטוטגרט
לרוסטוק, אני מקווה שחימנז זוכר את הרכבת ההיא, שלקחה אותו
לנסיעה לכיוון-אחד בלבד - במורד חייו - אבל איך שהוא, דווקא
המשיכה לכיוון ההפוך.